ההקדמה ל"חופשי סוף-סוף" מאת דניאל גרינברג
כל מחנך חושב, נאבק עם השאלות הבסיסיות שפוקדות בעקשנות את המקצוע מבראשית:
א. איזו היא הדרך הטובה ביותר ללמד, או ללמוד?
ב. איזה נושאים על הילדים ללמוד?
ג. כמה אחראים הם הילדים?
ד. כמה ממה שהם עושים עליהם לקבוע?
ה. כיצד על בתי-הספר בחברה דמוקרטית להיות מנוהלים?
עבור רובנו על השאלות האלו להיוותר כשאלות תיאורטיות. אנחנו יורשים מערכת חינוך מסוימת ואין בידנו להגשים את הפנטזיות שלנו בעולם המציאות. עלינו לשמר את הטוב אשר בידנו, ולא להתערב, ולו במעט, בסדר הקיים.
מדי פעם קבוצת אנשים, אשר אינם מוגבלים על ידי המסורת, שואלת שאלות אלו -- ומציעה תשובות שורשיות חדשות, בתנאי סביבה מוגנת אשר כולנו יכולים לראות. לניסויים כאלה ישנו ערך מיוחד בכך שהם מספקים ראיה רעננה על תורות מקובלות, וכן מסייעים לנו לעשות ניסויים חדשים.
בשנת 1968 נוסד בפרמינגהם, מסצ'וסטס בית-ספר ניסויי מיוחד במינו. בית-הספר סדברי-ואלי, פתוח לתלמידים מגיל 4 עד גיל 19, והוא חלוץ של מספר שיטות מאד חדשניות. עבודתו זכתה להכרה רחבה, והוא מצטיין בעובדה שהוא בית-הספר הראשון מסוגו אשר קיבל הכרה מלאה מידי הרשויות.
. . .
2
אחד ההיבטים המעניינים ביותר של סדברי-ואלי הוא גישתו כלפי הלמידה. בית-הספר
מתחיל מההנחה אשר הובעה על ידי אריסטוטלס לפני יותר מ2000- שנה במבוא המפורסם
שלו למטפיסיקה: "בני-אדם הם סקרנים מטבעם". משמעות הדבר שאנשים לומדים כל
1 הזמן, כחלק טבעי מהחיים. משמעותו היא גם שילדים ילמדו על ידי כך שהם מתחקים
2 אחרי נטיותיהם הטבעיות, בכך שהם עושים מה שברצונם לעשות עם זמנם, כל היום, כל
יום. ללא כל קשר עם גילם, מהרגע שהם נכנסים לבית-הספר, הם נותרים לנפשם, נאלצים
לקחת אחריות על עצמם ולקבל את ההחלטות הקשות אשר יקבעו את מסלול חייהם.
3 בית-הספר, על צוותו, ציודו, המבנים והספרייה שלו, משמש כאמצעי זמין כאשר הוא
נחוץ, וסביל כאשר איננו נחוץ. הרעיון הוא פשוט: מונעים על ידי סקרנותם הטבעית,
4 אשר היא מהותו של הטבע האנושי, ילדים יעשו מאמצים אדירים לחקור ולשלוט בעולם
שמסביבם.
מה בעצם קורה? כל אחד לומד את הדברים הבסיסיים -- אולם בקצב שלו, בזמן שלו,
ובדרכו הוא. ילדים אחדים לומדים לקרוא בגיל חמש, אחרים בגיל עשר. אחדים לומדים
טוב יותר בעזרת מורים או תלמידים אחרים, אחרים לומדים טוב יותר בעצמם. בכל יום
נתון, אפשר לראות תלמידים מכל הגילים לומדים ביחד, משוחחים, משחקים -- גדלים. ככל
שמתבגרים הם מפתחים חוש זהות חזק וקובעים יעדים לעתיד. כאשר הם עוזבים הם
ממשיכים למגוון גדול של פעילויות -- מקצועות, מלאכות, עסקים, מכללות, בכל הארץ. כל
זה קורה בסביבה חינוכית בה התלמידים הם השופטים במה עליהם לעסוק וכיצד
להתקדם.
עוד אחד מהחידושים המקסימים הרבים הוא המבנה הארגוני. בית-הספר מנוהל
כדמוקרטיה טהורה, על ידי אסיפת בית-הספר, בה לכל תלמיד ולכל איש צוות קול אחד. כל
אחד. כל תחום של בית-הספר עובד ככה, ללא יוצא מן הכלל: כללים, תקציב, ניהול, גיוס
ופיטורין, ומשמעת. התוצאה היא מוסד המנוהל בצורה חלקה ובו כל אחד מעורב, בית-
הספר חופשי למעשה מואנדאליזם וגרפיטי, ששוררת בו אווירה של פתיחות ואמון אשר
אינה מוכרת בבתי-ספר מכל גודל בימים אלו. וזה, כאשר בית-הספר פועל ללא סיוע 10 ממשלתי או של מוסד כלשהו, על בסיס שכר-לימוד שהוא כמחצית מההוצאה לתלמיד
בבתי-הספר הציבוריים והרבה מתחת להוצאה של בתי-הספר הפרטיים העצמאיים.
אולי הדרך הקלה ביותר להסביר את בית-הספר היא להסביר את מה שחיפשנו במוסד
חינוכי, וכיצד נערכנו על מנת להשיגו. למעשה, אנחנו חיפשנו מספר לא מבוטל של דברים
שונים, ומצאנו שכולם מתחברים ביחד לשלם מאוחד ויחיד.
בנוגע ללמידה והוראה, רצינו שהתלמידים ילמדו רק מה שישתוקקו ללמוד -- מה
שקבעו לעצמם ללמוד ביוזמתם, מה שהתעקשו ללמוד, ועל מה שהם היו מוכנים לעבוד
קשה. רצינו שיהיו חופשיים לחלוטין לבחור את החומרים שלהם, את ספריהם, ומוריהם.
הרגשנו שהלמידה היחידה שקובעת בחיים מתרחשת כאשר הלומד מתמסר לנושא
בעצמו, ללא כפייה, או שוחד, או לחץ. והיינו בטוחים שמורים אשר יעבדו עם תלמידים
נלהבים, נחושים בדעתם, ומתמידים, יחוו סיפוק בלתי רגיל. למעשה, חשבנו שסביבה כזו
תהיה גן-עדן עבור תלמידים ומורים כאחד.
המשך /3 . . .
הקדמה 3
על מנת להיות כנים עם עצמנו היה עלינו להתרחק מכל מושג של תכנית לימודים, או
תכנית בהשראתו של בית-הספר. היה עלינו לאפשר שהדחף כולו יבוא מהתלמידים,
כאשר בית הספר היה מחויב לענות רק על הדחף הזה. האחריות המלאה לפעילויות של כל
בן-אדם הייתה צריכה להיות מוטלת על הבן-אדם עצמו, לא על מישהו אחר בעמדת סמכות.
זו הסיבה מדוע מעולם לא היו לנו לימודי חובה בכל רמה שהיא בכלל. אנחנו חשבנו שכל
אחד, בעזרת בית-הספר, ימצא בעצמו מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו לדעת על מנת שיוכל
להגיע לאן שרצה להגיע בחיים.
זה התקשר באופן די הדוק עם תכונות האופי שאנחנו קיווינו להצמיח בבית-הספר.
יותר מכל אנחנו רצינו שהאנשים יחוו את מלוא המשמעות של האחריות. רצינו שידעו מה
זה להיות בן-אדם אחראי -- לא רק באמצעות ספרים, או הרצאות, או הטפות, אלא
מהניסיון היומיומי.
כפי שאנחנו ראינו זאת, אחריות משמעותה שעל כל בן-אדם לשאת את הכדור בעצמו.
עליך, ועליך בלבד לקבל את החלטותיך, ועליך לחיות איתן. איש לא צריך לחשוב במקומך
ואיש לא צריך להגן עליך מתוצאות מעשיך. זה, הרגשנו, הוא דבר חיוני אם ברצונך להיות
עצמאי, מוכוון מעצמך, ואדון לגורלך.
באחריות האישית טמון גם שוויון בסיסי בין כל האנשים. כל סמכות שתקוים,
תקוים מתוך הסכמת כל הצדדים. זה לא חדש כלל כמובן -- מדינתנו נוסדה על עקרון זה.
לגבי דדינו זה הדריך את עשייתנו יום יום.
מושגים רבים מעורבים ברעיון של להיות אדם אחראי, וכולם קשורים עם לימוד
האמנות להיות אדם חופשי ועצמאי. בית-הספר שהיה בראשינו היה צריך להיות מושרש
ברעיון זה. לא יכולנו להסתפק בפחות מאחריות אישית מלאה ומתן דין וחשבון על-ידי כל
בן-אדם, ללא הבדל גיל, ידע, או הישגים. היינו ערים לעובדה שאנשים יעשו טעויות בדרך
זו -- אולם הם ידעו שהטעויות שהם יעשו תהיינה טעויותיהם, ולכן היה סביר יותר שילמדו
מהן. הרגשנו שאנשים בריאים תמיד ימצאו דרכים להפיק תועלת מכשלונותיהם כמו
מהצלחותיהם. האמנו שזה דבר טוב לאפשר לאנשים לנסות כל מה שברצונם לנסות, אם
יהיו בטוחים בהצלחתם באם לאו, כדי שיהיו מוכנים נפשית לפגוש אתגר בלתי צפוי, או
לתפוש הזדמנות בלתי צפויה.
תכונות האופי שרצינו להצמיח היו צריכות להיות חלק מהאווירה הכללית שקיווינו
להחדיר לתוך בית-הספר. יותר מכל, אנחנו חיפשנו סביבה פתוחה, אמינה, וחופשית
מפחד. מטרתנו הייתה שיהיה לנו בית-ספר בו איש לא יפחד, לפחות לא בגלל משהו
שהוא עשה.
פחד מפני כוח או סמכות היה דבר נוסף שאנחנו רצינו להביא לקצו בבית-הספר. לא
היינו מעונינים שלאנשים תהיה סמכות. סמכות בפני עצמה יכולה להיות טובה או רעה, תלוי
בהרבה דברים. במצבים מסוימים נחוצים אנשים בתפקידי סמכות -- מצב של למידה
כשוליה, למשל, או עסק כלשהו.
המשך מעבר לדף/ . . .
4
השאלה העיקרית היא כיצד אנשים מקבלים את הסמכות שלהם וכיצד מפעילים את
השליטה ברגע שמקבלים אותה. אתה אינך חושש מבן-אדם בעמדת כוח אם הנך מבין
מדוע הוא נמצא שם, אם הייתה לך יד בלהציבו שם, ובמידה והנך יכול לשים עין על כל מה
שהוא עושה. ממה שהנך חושש הוא מסמכות שרירותית, סמכות אשר מונעת ממך
להשתתף, סמכות עליה אין לך שליטה. אנו נחושים בדעתנו שלאיש בבית-הספר, יהיה מי
שיהיה, תלמיד או איש צוות או הורה או אורח, לא תהיה לו סיבה כלשהי לחשוש מסמכותו
של מישהו הקשור עם בית-הספר. זה, יותר מכל, היה מאפשר לכל אדם להביט הישר
בעיניו של מישהו אחר ללא הבדל גיל או מין או עמדה או ידע או רקע.
לגבי דדינו, ממשל דמוקרטי הוא הדרך הטובה ביותר שעד כה אנשים מצאו על מנת
לנהל את ענייניהם. זה נותן את המרווח הגדול ביותר, האפשרי לכל, על מנת להיות
עצמאיים, ובו בזמן בנושאים אשר בהם נחוצה פעולה משותפת, מאפשר השתתפות מלאה
לכל בן-אדם בקבלת החלטות. ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם שדמוקרטיה היא צורת ממשל
איומה, אם כי כל האחרות הן גרועות יותר. הרגשתנו הייתה שסוג הדמוקרטיה העממית
אשר נהוגה באסיפות הכפר של ניו-אינגלנד במשך יותר משלש מאות שנה הייתה למעשה
צורה טובה של ממשל, שקשה להביס אותו. סוג בית-הספר שהיה בראשנו היה מאורגן
בשלמותו כדוגמת אסיפת הכפר. איש לא היה נשאר בחוץ.
אנחנו חשבנו שזה הגיוני לנהל בית-ספר בצורה דמוקרטית במדינה בה כל צורות
הממשל הן דמוקרטיות. החל מהכפר הכי קטן וכלה ברמה הפדרלית, כל מוסדותינו עוצבו
איכשהו, להיות תחת שליטה דמוקרטית. שאלנו את עצמנו מדוע אי אפשר לנהל גם בתי-
ספר בדרך זו, וככל שיותר חשבנו על זה, יותר השתכנענו שכך צריך להיות. בבית-ספר
דמוקרטי יכלו חברי הקהילה המבוגרים להתאים לבית-הספר את הסטנדרטים של אזרחות
אשר הם חיים על פיהם בחייהם בחוץ. והילדים בבית-הספר יוכלו להיות מוזנים בעקרונות
ונוהלים שבבסיס צורת החיים הדמוקרטית. בזמן בו יהפכו למבוגרים, יהיה טבעי עבורם
להשתלב כאזרחים אחראיים בקהילה, מאחר שחיו עם זה במשך זמן ממושך.
כאשר מנינו את כל הדברים השונים אשר רצינו שיהיו בבית-הספר, מצאנו שכולם
מסתכמים ברעיון מרכזי אחד, ממנו נובע באופן טבעי כל היתר.
הרעיון היה של בית-ספר בו כל אדם ינהל את עסקיו שלו עצמו ללא כל התערבות
חיצונית, ובו אנשים ינהלו את העניינים המשותפים -- ענייני בית-הספר -- באמצעות סוג
מסוים של אסיפת כפר.
פשוטו כמשמעו, ובפשטותו הוא הכיל את רעיון הלמידה שאנו חיפשנו; זה הצמיח
את תכונות האופי שברצוננו להצמיח; זה מימש את האווירה שאנחנו חיפשנו; והיה לו את
המבנה שהיה משאלתנו.
בטרם בית-הספר נפתח למעשה, בשנת 1968, אנשים רבים אמרו שאנחנו חולמים,
שראייתנו את בית-הספר הייתה אוטופית. אולם כיום הוא כבר קיים שנים, וכל אחד
יכול לראותו.
המשך /5 . . .
הקדמה 5
מהי ההרגשה כאשר מבקרים בסדברי-ואלי? הבניין הראשי הוא בית-חווה גדול אשר נבנה
לפני למעלה ממאה שנה מגרניט מקומית חצובה. מסביב לו ארבעים דונם של מדשאות, עצים,
שיחים, ושיחים פורחים. בקצה אחד של הקמפוס ישנו אסם גדול ואזור האורווה, אשר הוכשרו
לשימושו של בית-הספר. בקצה השני, מול בריכת הטחנה, ישנה טחנת הקמח הבנויה מגרניט,
ליד סכר העפר ואבן מעליו נמתח גשר עץ מקורה. מסביב לקמפוס עד טווח הראייה ישנם מאות
דונמים של פארק לאומי ושמורת טבע, שדות ויערות, ביצות, וגבעות מתגלגלות, כל אלה
משקפים בצבעיהם המשתנים את עונות השנה השונות.
המקום אינו נראה או מורגש כבית-ספר בכלל. ה"סממנים הסטנדרטיים" של בית-ספר
נעדרים. זה נראה יותר כבית, עם הרבה אנשים עסוקים בפעילויותיהם המגוונות בנחישות, אם
כי בשלווה. הריהוט, האנשים, והאווירה אינם מה שמצפים למצוא. מבקרים מרגישים לעיתים
במבוכה; הם מחפשים את מה שהם רגילים לראות בבתי-הספר, ואינם מוצאים פה.
ספר זה הוא ניסיון לסייע לכל אחד "לראות" את סדברי-ואלי. הוא מביא כבודה של ניסיון אישי, אשר נאסף מעשרים השנה הראשונות של חיי בית-הספר. הוא לא מחקר על פילוסופיה או עשייה חינוכית, וגם לא רשימה פורמלית של תולדות בית-הספר. להפך, הוא סיפור אנושי של ניסיון יחיד במינו לחלוטין בדברי הימים של החינוך.
-------------------------------------------------------------------
דגש במקור.
דגש שלי. (המתרגם)
תרגום מאנגלית ועריכה לשונית:
דוד רובנר -- אראלה קלס
חיפה, אפריל 1993
המשך /6 . . .
6 סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי
היבטים המאפיינים את בית-הספר סדבר-ואלי.
ריכז: דוד רובנר
תשובות לשאלות אשר בראש ההקדמה לספר סוף-סוף חופשי,
x x x
א. איזו היא הדרך הטובה ביותר ללמד, או ללמוד?
ב. איזה נושאים על הילדים ללמוד?
ג. כמה אחראים הם הילדים?
ד. כמה ממה שהם עושים עליהם לקבוע?
ה. כיצד על בתי-הספר בחברה דמוקרטית להיות מנוהלים?
x x x
1 למידה על ידי כך שהלומד מתחקה אחרי נטיותיו הטבעיות.
2 שימוש בזמן כרצון הלומד.
3 בית-הספר על צוותו, ציודו, המבנים והספרייה משמש כאמצעי זמין
כאשר הוא נחוץ וסביל כאשר איננו נחוץ.
4 למידה המונעת על ידי סקרנותו של הלומד.
5 למידת הדברים הבסיסיים, כל אחד בקצב שלו, בזמן שלו ובדרכו הוא.
6 התלמיד הוא השופט במה עליו לעסוק וכיצד להתקדם.
7 בית-ספר מנוהל כדמוקרטיה טהורה.
8 בית-ספר חופשי מואנדאליזם וגרפיטי.
9 בית-ספר בו שוררת אווירה של פתיחות ואמון.
10 שכר לימוד שהוא כמחצית ההוצאה לתלמיד בביה"ס הציבורי,
ומתחת להוצאה של בתי-הספר הפרטיים העצמאיים.
11 התלמיד לומד: רק מה שהוא משתוקק ללמוד.
מה שהוא קובע ללמוד ביוזמתו.
מה שהוא מתעקש ללמוד.
על מה שהוא מוכן לעבוד קשה.
12 התלמיד חופשי לבחור את החומרים, את הספרים ואת המורים שלו.
13 אין תכנית לימודים, אין תכנית בהשראתו של בית-הספר.
14 אין לימודי חובה.
15 נטילת אחריות. קבלת החלטות על ידי כל אחד ואחד בעצמו.
16 שוויון, חופש, עצמאות.
17 מניעת פחד מכוח או סמכות.
18 כל אדם מנהל את עסקיו הפרטיים ללא התערבות חיצונית.
19 העניינים המשותפים מנוהלים באסיפת בית-הספר.
------------------------------------------------------------------------
ההקדמה לספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 1
מאת דניאל גרינברג
הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.
INTRODUCTION
FREE AT LAST, The Sudbury Valley School
DANIEL GREENBERG
THE SUDBURY VALLEY SCHOOL PRESS 1987.
2 Winch Street
.Framingham, MA 01701, U.S.A