לקט מתוך הספר -
ממלכת הילדוּת
Kingdom of Childhood
[ עדויות בוגרי בית ספר סדברי וואלי ]
בעריכת חנה גרינברג
מתוך אתר בית הספר www.sudval.org
תרגום מאנגלית : איתן גרינברג
12.
הזיכרון הראשון שלי מבית הספר , הוא של קהילה, קהילה תומכת. האנשים היו מושקעים [ מעורבים ] בקהילה. היחס של האנשים, תלמידים וצוות, לא היה רק חם, מקבל ומשתף, אלא היתה בו גם מחויבות ממוקדת לפילוסופיה החינוכית. כצעירה, זה טוב לראות אנשים אחרים המחויבים לדבר שגם את מאמינה בו. זה נותן אחוות קבוצתית; זה מעין ידידות ממוקדת-מטרה.
חשבתי שזהו בית ספר קצת משעשע. הלכתי לבית ספר פרטי ולבית ספר ציבורי, וחשבתי שיהיו שיעורים מאורגנים. חשבתי שהמנהלים יגידו לנו מה לעשות, אם כי מתוך הראיון שלי הבנתי, שלא יהיו בחינות, ציונים, בחנים ודברים כאלה. זה היה שונה לגמרי מכל דבר שהשתתפתי בו עד אז, מלבד לחיות ברחוב.
הייתי בת 15 כששמעתי על בית הספר. היו לי בעיות מסוימות בבית הספר הציבורי שהוגדרו כ"בלתי ניתנות להסבר". הוגדרתי כ "תת-הישגית" , ומנהלי בית הספר והמורים חשבו שאם אאותגר בצורה יותר משמעותית אני עשויה להצליח יותר; אבל זה לא ממש הצליח. הלכתי לבית הספר הפרטי כדי להיות מאותגרת יותר, אני מניחה. בזמן שהייתי שם, היה הרבה לחץ לימודי ולחץ חברתי. הרגשתי שאינני משתלבת. הלכתי לקונצרט הרוק המפורסם ב"וודסטוק" בקיץ 1968, וכשחזרתי ללימודים באותו הסתיו, חופשת הקיץ נמשכה עד חג המולד ! כשחזרתי אחרי חג המולד, המנהלים שאלו אותי אם באמת רציתי להיות שם, ועניתי "לא". אז הלכתי לשירות ייעוץ לבחירת מקצוע והם אמרו משהו על סדברי וואלי. הם אמרו : " כיוַונּו כמה ילדים לשם, וזה משהו שאולי תרצי לבדוק בעצמך", וכך עשיתי. הורי תמכו בי בכל החלטה שעשיתי.
כשנרשמתי לסדברי וואלי, רוב האנשים היו ידידותיים. לחלק מן הצוות הייתה גישה של "נחכה ונראה"; יותר נכון " מה הסיפור שלה ? האם היא תבוא אלי? " .
לצוות הייתה צורת חשיבה שאמרה :" לְמַה זקוק האדם הזה ? מה הסגנון שלו וכיצד אני מגיב לזה ?" וזה היה מתאים.
השתלבתי בבית הספר מהר מאוד. התכוונַנְתי אל חדר העישון. מאוחר יותר, בתורי, עזרתי לקלוט ילדים חדשים. ראיתי את עצמי כחלק ממשהו, והרגשתי שחשוב לי להיות מכניסת אורחים ולהתייחס אליהם כמו שהתייחסו אלי. אני פשוט העברתי הלאה את מה שקיבלתי אני, באמת.
לא לקח לי זמן רב להבין את הפילוסופיה של בית הספר. השתתפתי בצורות אחרות של דמוקרטיה השתתפותית. אחת מהן הייתה קבוצת ילדים של כנסיית האיחוד ( Unitarian Church ) וגם הייתי בקבוצות ספורט ודברים כאלה. ההיבט הזה של בית הספר היה חשוב לי כילדה שהייתה בתהליך של עיצוב הדרך שלה. זה אִפשר לי ללכת בכיוונים שעניינו אותי.
באתי ממשפחה ליברלית מבחינה פוליטית, חברתית ודתית, כך שבית הספר התאים לציפיותיי מן החיים. אני לא מתכוונת לומר שזה מה שציפיתי מבתי ספר ; זו אולי הסיבה מדוע היה לי אולי קצת קשה בהתחלה לקלוט את סדברי וואלי. ציפיתי לשבת על כסא במשך שמונה שעות ביום, ושיהיה פרק זמן מסוים ביום לרוץ ולשחק, ופרק זמן מסוים ביום לאכול. כשהלכתי לאסיפה הבית-ספרית הראשונה שלי התחלתי לראות את ההבדל.
זה היה בערך באותו זמן שיצא לאור הספרון הלבן-כחול [ המשבר בחינוך האמריקאי ] לכן דיונים על חינוך התרחשו כל הזמן.
במשך החודש הראשון, ביליתי זמן רב בחדר העישון, מכירה אנשים, מאזינה למוסיקה. אחר כך, עם הזמן, התחלתי להתעניין בצילום. תלמיד שהייתה לו מצלמה הראה לי איך לפתח ולהגדיל תמונות. מאוחר יותר , נהייתי יותר מעורבת בפעילויות אחרות, כמו אפיית לחם. אבל אפילו בשיא מעורבותי בפעילויות, הייתי עסוקה רק כחצי מן הזמן. רוב רובו של הזמן ביליתי בשיחות עם ילדים אחרים בגילי, חלקם צעירים ממני או צעירים בהרבה ממני, וחלקם קצת מבוגרים ממני. שוחחנו על עניינים של ילדים, כמו מי חבר באיזו להקה. סמוך להצטרפותי, הרבה מן השיחות היו במטרה לאוורֵר את נושא חוויותי במערכות החינוך השונות שעברתי. היינו גם מקדישים זמן בתיכנון פעילויות מחוץ לבית הספר. אני לא חושבת שהייתי משועממת אי-פעם.
בית הספר סייע לי להמשיך בכיוון שכבר הייתי בו, אבל הוא בהחלט האיץ את התהליך ועזר לי למקד אותו. עבורי, סדברי וואלי היה מוסד להשכלה גבוהה בתחום הארגון הקהילתי. אני סבורה שהניסיון הראשון שלי בארגון קהילתי התרחש שם. השני לא איחר לבוא, אך הרבה מן הטכניקות הספציפיות והפילוסופיה הבסיסית שהשתמשתי בהן בפעולות הארגון הקהילתי שביצעתי אחר כך, שיקפו כמעט אחד לאחד את ערכי התורה החינוכית של סדברי וואלי, למשל, הרעיון שהנעה עצמית [ Self Motivation ] היא מפתח ללמידה. בתהליך הארגון, הנעה עצמית היא מפתח להשתתפות במאמץ הארגוני, אם זה בבניית מגדל מים באזור הכפרי של מערב וירג'יניה או בהקמת ארגון הורים אלטרנטיבי לאוכלוסיית הצ'יקאנו בקליפורניה. כמו כן, רעיון "הדמוקרטיה ההשתתפותית" בארגון דומה לרעיון הדמוקרטיה של ג'פרסון, בכך , שהרעיונות צומחים מלמטה למעלה בניגוד להרבה מערכות אחרות בהם המתכננים הקהילתיים מייצרים תוכניות מקצועיות לגבי מה שנחוץ לאזרחים, לדעתם, מה שאני מכנה " לדבֵּר מלמעלה".
הרשו לי לספר לכם על תוצאה מעשית אחת. בערך בחצי הדרך של שהותי בסדברי וואלי היו לי כמה חברים מבית הספר הציבורי שהתלוננו על דברים שונים שהתרחשו בבית הספר שלהם. כנראה שהבאתי איתי קצת מסדברי וואלי ועזרתי להם להקים את מה שכינינו "מפלגת התלמידים המתקדמת". זה התחיל כך, ילדים בגילאי 13-15 ישבו להם סביב השולחן במטבח של אחד מהם, כמעט כמו חבר מנהלים שכזה, ושוחחו על מה שמתרחש. אחת הילדות רשמה פרוטוקול. היא אמרה "אני אהיה המזכירה", ואז הפכנו את הרשימות שלה לעיתון, שלמענו תרמה אחת הכנסיות מכונת שיכפול, נייר ודיו; חילקנו אותו בבית הספר שלהם. הנהלת בית הספר באותה העיירה נזדעקה וכינתה זאת "התססה מבחוץ". אני הייתי היחידה מבין המעורבים שלא הייתה תלמידה שם, אך הם דרשו שנצא מחוץ לתחום בית הספר. אז בכל שבוע מאז, חילקנו את העיתון בקצה תחום בית הספר. אנשים באותה עיירה עדיין פונים אלי ואומרים, " אה, אני זוכר אותך : מפלגת התלמידים המתקדמת !".
השתתפתי באסיפות הבית-ספריות, ותרמתי מילה פה ומילה שם. ראיתי אותה כַּלִּיבּה של בית הספר. כך ניהלנו את בית ספרינו ורציתי להיות חלק מזה וללמוד על המתרחש בבית הספר, כמו גם להשתתף בהשפעה על הכיוון בו הוא הולך. אינני יכולה לומר שתוצאות מסוימות שאני הצעתי אכן קרו כמו שהצעתי אותם, אבל יש לי תחושה ברורה, שבנושאים שהם אני דיברתי, דעותיי התמזגו עם דעות האחרים לתוצאות מתקבלות על הדעת.
חלק מן הנושאים היו עניינים "גבוהים" עבורי באותו זמן. האסיפה הבית-ספרית דנה בענייני כספים וכאלה, ואני פשוט אמרתי: "הֵי, אני לא יודעת כמה שווה דולר. אנשים שיש להם את הכישורים וההתעניינות יכולים לטפל בעניינים כאלה". הייתי כשנושא כזה היה עולה וזה היה דבר שלא הייתי מעונינת בו. כסף הוא יבש ומשעמם בשבילי, גם היום. אני מבינה שזה חשוב, אבל…בסך הכל באמת הייתה לי הרגשה שאני נותנת את הכי טוב שאני יכולה.
הועדה המשפטית הייתה "החדשות". זה היה "מה שקורה". מי עשה טעות, וכנגד מי עשה אותה ומה היו התוצאות ! פעם הייתי מעורבת במעשה קונדס יחד עם עוד 2-3 אנשים, הרמנו "חיפושית" של מישהו בחניון וסובבנו אותה. זו הייתה פגיעה בזכויות הבעלים שהובאה בפני הועדה המשפטית לענישה. עם זאת, אינני זוכרת שום מקרים חמורים.
גברת פארה הייתה כל הרבה יותר מבוגרת מיתר הצוות. זה היה ממש טוב, כי זה הפך את בית הספר לקהילה שלימה יותר, וגם היא הייתה מישהו שיכולתי להסתכל עליו ולהגיד "הֵי, אפילו אנשים בגיל שלה מאמינים בסוג הדברים שקורים פה". היא הייתה אדם מאד נותן. אני מביטה אחורה על עצמי כפּוּשטַקית, והיא לא נבהלה כשפושטקית נכנסה לה למטבח וניסתה ללמוד איך להכין לחם. היא הראתה לי, והיא הייתה מאד עדינה ומבינה בזמן שלימדה אותי.
עם זאת, באופן כללי, רציתי שהמבוגרים יעזבו אותי לנפשי. ההתעניינות העיקרית שלי בזמן שהייתי בבית הספר הייתה לקנות חברים, לבנות מערכת תמיכה, להתחלק, להכיר אחד את השני. לא חשבתי על הדברים האלה במודע. רק הייתי נערה, נערה חברותית.
החלטתי לעשות הגנת תזה בגלל שרציתי שתהיה לי תעודת גמר, אבל גם משום שרציתי לחוות את חוויית סדברי וואלי במלואה. מי שבא לשם איננו חייב להוציא תעודת גמר, אבל זו הייתה אחת מן הסממנים של הצלחה בעיני. זה לא היה דבר שנכנסתי לתוכו בדרך אגב, או שתכננתי אותו ביום אחד. השקעתי הרבה זמן לבדי בעבודה על הנושא, וחלק מן הזמן עם היועץ. זה ממש גיבש ותִמצת עבורי את החוויה שעברתי בבית הספר, והבהיר לי את מחשבותיי בנושא.
הגנת התזה העניקה לי בטחון עצמי. הופעל שם קצת לחץ אמיתי, וכך זה צריך להיות. הערתי שם הערה קטנה בנוגע לאלוהים או דת או משהו כזה, וזה פתח את הדלת. "מהי אמונתך באלוהים?" וכדומה, וזה קיבל כיוון שהיה טוב. זה היה אתגר.
אני חושבת שבית הספר הוא מוסד חיובי בהחלט. סיבה אחת לכך היא, שהוא אחד עם המסר שהוא מנסה להעביר. במילים אחרות, הוא המֶסר והמוסֵר בעת ובעונה אחת. אינני יודעת איך להגיד את זה אחרת. ואני יכולה לומר לכם, מהניסיון שלי, שסוגי הנושאים והפילוסופיות שסדברי וואלי מקדֵם הם בגרעין חיַי כיום.