מאת שושנה לונדון ספיר
בני הצעיר חגג את יום הולדתו השישי הקיץ והוא נרגש לקראת כניסתו לכיתה א'. ואולם, שלא כמו רוב ילדי כיתה א', הוא לא עומד לבלות את ימיו בחדר מלא תלמידים בני שש שילמדו להישמע להוראות, לשבת בשקט ולהשביע את רצונן של דמויות סמכותיות.
בבית הספר הדמוקרטי החדש בירושלים יהיה בני חלק מקבוצת ילדים בני 5-15, והוא ימשיך לעשות הרבה דברים שעשה בחופש הגדול: לשחק, להתרוצץ, לשאול שאלות, לנסות לאיית מלים, לספור, ולשחק עוד קצת.
יהיו לו גם אחריות והזדמנויות כפי שמעולם לא היו לו. הוא יוכל להשפיע על עניני הקהילה על ידי השתתפות באסיפות בית הספר, הוא יתחייב לציית לחוקי בית הספר ולפתור קונפליקטים בדרכי שלום באמצעות ועדת חברים, הוא ילמד לחוקק ולאכוף חוקים, והוא אף ישתתף בהחלטות על תקציב בית הספר.
כאם לשני ילדים גדולים יותר במערכת החינוך, ראיתי איך הניצוץ שהיה בעיניהם בהתחלה כבה בהדרגה, ואת מקומו תפסו אכזבה, שיעמום ואדישות. הם למדו לא לשאול יותר מדי שאלות, להתרחק מבריונים ולא לבלוט. יותר ממה שבית הספר הרחיב את דעתם, הוא למדם לציית. הם נעשו משועממים, מתוסכלים וכועסים. ניסיונותי להציע שינויים לא צלחו. הרגשתי שתפקידי הוא להביאם לידי מילוי דרישות המערכת.
עד שיום אחד נתקלתי בקבוצת הורים, מורים ותלמידים מאוכזבים, שהחליטו להקים בית ספר חדש המבוסס על חשיבה אחרת לגמרי. אנו סבורים כי יש להתייחס לילדים באותו הכבוד לו מצפים מבוגרים זה מזה. אנו מניחים כי ילדים הינם למדנים מטבעם: אין צורך לחייב או לפתות אותם ללמוד, וגם אין בהכרח צורך ללמדם. הם לומדים באופן המיטבי כאשר מניחים להם לחקור ולשאול את שאלותיהם הם, בדיוק כפי שעשו בגיל הרך כאשר למדו ללא דרבון לזחול, ללכת ולדבר.
אמצנו את מודל בתי הספר הדמוקרטים, בו כל הלמידה יזומה ומבוקרת על ידי התלמיד עצמו. את בית הספר מנהלים כל חבריו. אסיפת בית הספר, בה לכל איש צוות ולכל תלמיד יש קול שווה, מחליטה על עניני היום יום, הן המנהליים והן האקדמיים.
הילדים הם שותפים מלאים במערכת שאינה שרירותית ולא כפויה. הילדים חופשיים לעצב את ימיהם כרצונם, לעסוק במה שמעניין אותם, ולהעזר בצוות כפי בקשתם.
ועדת משמעת של תלמידים וצוות שומרת על המשמעת בבית הספר. אנו מאמינים כי מבנה זה הוא המיטיב ביותר להבטיח את קיומה של סביבה דינמית, מזמינה, בטוחה ומגרה, בה יוכלו ילדינו ללמוד ולגדול.
בית ספרנו מצטרף לעוד 16 בתי ספר דמוקרטיים בישראל, כולם פירות מהפכה שקטה של הורים אשר החליטו לקחת את חינוך ילדיהם לידיהם.
אנו קבוצה מגוונת. תלמידינו באים מבתים חילוניים, מסורתיים ודתיים, משכבות סוציו-אקונומיות שונות, ויש ביניהם ישראלים ותיקים ועולים חדשים.
אין לנו את כל הפתרונות לקונפליקטים שבודאי יתעוררו במהלך עשייתנו המשותפת. מה שיש לנו הם כללי התנהגות. סכסוכים נפתרים באמצעות דיון במוסדות הדמוקרטיים של בית הספר. מאחר שהם ילמדו להסתדר עם אנשים מסוגים שונים, אנו מאמינים שבוגרינו עשויים להיות סוכני שינוי בעלי השפעה, שיביאו את ערכי הסובלנות והכבוד לחברה מוכת מחלוקת ואלימות.
היות ותוכניתנו פשוטה, גם תקציבנו צנוע. ההוצאה לכל תלמיד שווה או פחותה מההוצאה הממוצעת במערכת החינוך הממלכתית.
היות ומודל חינוכי זה כי מבטיח וחסכוני, היה אפשר לחשוב שהוא יעורר ענין אצל שרת החינוך, המתאמצת לתחזק מערכת חינוך המדורגת בסקרים בינלאומיים באחד המקומות הראשונים בעולם באלימות ואחד האחרונים במתמטיקה. אך בפועל, ההיפך הוא הנכון.
משרד החינוך מקשה על בתי ספר דמוקרטים חדשים לפתוח את שעריהם, בטענה כי הם "אליטיסטיים," מיועדים לעשירים ומקלקלים את הנוסחה המדויקת של המשרד לאינטגרציה חברתית. למעשה מייצגים תלמידינו חתך סוציו-אקונומי רחב. סירוב המשרד להכיר בנו ולממן אותנו הוא המחייב אותנו להסתמך על שכר לימוד. מחצית ממשפחות תלמידינו ביקשו מלגות, ולשם כך אנו מגייסים כספים בימים אלה.
פקידי עיריה אמרו לנו שהם מתנגדים לבית ספרנו היות וכבר יש בירושלים די בתי ספר יחודיים, שם בודאי נמצא מענה לצרכינו. חוץ מזה, אמרו לנו, כיצד יוכלו לפתוח בית ספר נוסף כאשר בתי ספר נסגרים בגלל הידלדלות אוכלוסית התלמידים? אנו טוענים שזכותנו לחנך את ילדינו בהתאם לאמונותינו, שאינן באות לידי ביטוי באף אחד מבתי הספר הקיימים. ובאשר להתכנות פתיחת בית ספר חדש, אולי היחס אלינו היה שונה לו ייצגנו ארגון דתי. ועדת ערר של משרד החינוך קבעה לאחרונה כי המשרד נהג באפליה נגד בית הספר הדמוקרטי "לב השרון" כאשר בחן אותו לפי קריטריונים נוקשים יותר ממה שתבע מבתי ספר דתיים שביקשו רשיון.
אנו מתכוונים לערער על דחית בקשתנו. אנו סבורים שבית ספר העונה לצרכיהן של כל כך הרבה משפחות שונות בירושלים הוא טוב לעיר עצמה. אנו חושבים שבתי ספר קטנים וחלוציים הם הדרך הטובה ביותר להכניס שינויים במערכת בכלל. אנו מקווים שהרשויות העירוניות והארציות יתחילו לראות ביזמות החינוכית את הברכה שהיא מביאה לכלל הציבור.