Make your own free website on Tripod.com

דניאל גרינברג משבח את בית הספר הדמוקרטי

 

לדניאל גרינברג, ממיסדי בית הספר סאדברי ואלי בארה"ב, והוגה חינוכי שחיבר ספרים רבים, יש קשר עמוק לירושלים. אשתו, חנה, היא ילידת העיר, בתו של הפרופ' לחינוך המנוח ארנסט עקיבא סימון. אחיו, משה, הוא תושב ירושלים ופרופ' למקרא באוניברסיטה העברית. גרינברג עצמו התגורר בעיר שנים אחדות. בשנת 1966 הוא עזב קריירה כפרופסור לפיסיקה באוניברסיטת קולומביה כדי להקים את בית הספר סאדברי עבור ילדיו. מאז הוא עובד שם יום-יום וכותב מתוך נסיונו בשטח. כמה מקרוביו בירושלים היו בין מקימי בית הספר הדמוקרטי בעיר. אנשי חינוך משווים את גרינברג לגדולי חלוצי החינוך של המאה שעברה, א.ס. ניל, מנהל בית הספר המיתולוגי "סאמרהיל" באנגליה, ויאנוש קורצ'ק, המנהל החדשני של בית יתומים יהודי בוארשה. כמו השניים האחרים, גם גרינברג משלב עבודה יומיומית עם ילדים במשך עשרות שנים עם חיבור ספרות הגות רחבה ופורצת דרך.

 

בסוכות (תשס"ד) זכינו לביקור ראשון של גרינברג בבית הספר, אותו הוא הקדיש להרצאות ולעבודה עם הצוות. בהרצאה בפני קהילת בית הספר ואורחים על תהליך הלמידה הוא ציין, שמבחינה אנתרופולוגית, ניתן להצביע על חמש פעולות אנושיות אוניברסליות, שנמצאות בכל חברה ובכל תקופה: שיחה, מוסיקה, אמנות, גילוי סקרנות ומשחק. הוא מאמין שאלה הן פעולות היסוד מהן לומד ונבנה האדם, והדרושות לו להתפתחותו המיטבית. ואולם כאשר בודקים מה נעשה בבתי הספר הקונבנציונליים, מתברר שכל אחת מפעולות אלה מדוכאת בהם. ואילו המודל החינוכי של סאדברי מעודד ומטפח את כולם.

 

בהרצאה בכנס לכבוד שנת העשור של בית הספר "כנף" חשף גרינברג ממצאים מסקר בוגרים מקיף שנעשה בסאדברי לאחר 35 שנות פעילות. מבחינת מעשיהם של הבוגרים לאחר שסיימו את בית הספר, נמצא שכ- 70 אחוז למדו בהשכלה גבוהה שיעור מקובל או אף גבוה מהמקובל בסביבה בה הם חיים; התפלגות המקצועות היתה רחבה, עם ייצוג של בוגרים כמעט בכל תחום; ואילו בשאלות המרכזיות של הסקר, ששאלו את הבוגרים איך הם עצמם מעריכים את חייהם, התקבלו ממצאים מרשימים: כ- 85 אחוז אמרו שהם "מרוצים מחייהם"; 90 אחוז מרגישים שיש להם "שליטה על חייהם"; 90 אחוז הגדירו את היחסים הבין-אישיים שלהם כ"טובים". המחקר המלא יתפרסם כספר בחודשים הקרובים. לסיכום הממצאים אמר גרינברג: "לא נוכל להוכיח שבית ספרנו תרם כהוא זה לתוצאות אלה, אבל יש כאן הוכחה שבית הספר לא הרס לתלמידינו את החיים."

 

גרינברג הקדיש כמה ימים מזמנו לעבודה עם הצוותים של כנף וירושלים, והביע באזני הצוות בירושלים הערכה רבה על מה שהצליחו לעשות עד כה. הוא סיפר שמאחר שבעשור האחרון בתי ספר בדגם סאדברי נפתחים בכל מקום, וכבר יש יותר מעשרים כאלה, יש המאשימים אותו ואת עמיתיו שהם מקימים סניפים. אך האמת היא שכל בית ספר כזה נפתח באופן עצמאי, כיוזמה מקומית של תושבי המקום, ורק בשלב הבא הם יוצרים קשר עם סאדברי ומבקשים סיוע ויעוץ. אולם, אין קשר ארגוני, כספי או פרומלי כל שהוא בין בתי הספר.

 

בסוף הרצאתו בפני ההורים בירושלים ניגשה אל גרינברג אם של תלמיד ואמרה: "מה שאתה אומר זה כמו בסיפור "בגדי המלך החדשים": כולם אומרים שצריך שיעורים, תכניות לימודים וציונים כדי שילדים יתפתחו כהלכה. ואילו אתה אומר: "המלך עירום! זה מיתוס!" איך אני יודעת מי צודק?" וגרינברג השיב: "מה שאנחנו רואים תלוי בתרבות. הרי הסיפור היה יכול להסתיים אחרת. האמא יכלה לקחת את הילד לרופא, הוא היה יכול לרשום לו משקפיים חדשות, או אולי ריטלין, ובסוף גם הילד היה רואה את בגדי המלך כמו כולם."