קטעים מתוך –
"מדוע בית הספר "סאדברי וואלי" איננו מתאים לכל אחד:
קשיי למידה אמיתיים"
מאת : דניאל גרינברג
ליקט ותרגם: איתן גרינברג

Why Sudbury Valley School Doesn't Work for Everyone:
Real Learning Disabilities
By Daniel Greenberg

במהלך שנות ההקמה הראשונות ציפינו שאנשים יתקבצו בהמוניהם אל בית הספר. חשבנו שנהיה מוצפים ושנאלץ לדחות אנשים על הסף. ציפינו להשתתפות של אלפי אנשים. מי לא היה רוצה שילדיו יהיו מאושרים ? ויותר לענין, איזה ילדים לא היו עושים ככל שביכולתם למען השבת חירותם ? ציפינו שהילדים עצמם, אף ללא תמיכת הוריהם, ימוטטו את החומות ויאמללו את חיי הוריהם. "שילחו אותנו לסאדברי וואלי, או שנפתח בשביתת רעב."
מהר מאד שוחררנו מטעותינו, ובמקום זאת עבר עלינו מאבק ממושך לשרוד, לגדול ולזכות בהכרה.
העובדה היא שכל הרעיון של בית הספר החל להתפשט למקומות אחרים רק במשך העשור השלישי לקיומנו. השאלות שתמיד נשאלנו באותם עשרים השנים הראשונות היו , "אם זה רעיון כל כך טוב, מדוע לא עושים כך כולם ? מדוע אין עוד בתי ספר כאלה?" היתה לי תשובה, אבל לא בלבי. באמת לא ידעתי למה. לקח לנו עשרים שנה לתפוס את מקומנו הראוי בקרב הקהילייה החינוכית, להתקבל על ידם כיוזמה חינוכית לגטימית.
התקשנו להבין מדוע זה היה כה קשה.
…
רק לאחרונה הגענו להבנה שהבעיה שלנו היא חלק מבעיה אקולוגית עולמית – כלומר, הקושי בשיקום האיזון הטבעי לאחר שהופר.
חוקרים הגיעו להבנה די טובה של עובדהזו במחקרים סביבתיים. במקומות שבהם נכרתו יערות, זוהמו נהרות, ימים התרוקנו מדגה וזוהמו, אדמה זוהמה בכימיקאלים רעילים, למדנו כי דרושים עשרות שנים, וייתכן אף מאות שנים כדי להגיע לשיקום, אפילו אם מאפשרים להם לשוב למצבם הטבעי מיד. זה לא מספיק רק לעצור את ההשחתה האקולוגית. בחוגי שימור טבע, ישנו כיום דיון רב בדרכים לשיקום האיזון הטבעי. שיטה אחת הזוכה לתשומת לב מרובה הינה להתחיל את השיקום ביחידות שטח מצומצמות. אגודות שימור רוכשות כמה אלפי דונם פה ושם ומנסים לצבור כבמעשה טלאים, אוסף של אזורים קטנים שבהם עשוי השיקום להצליח. הם מחפשים אזורים הקרובים יחסית למצבם הטבעי הקודם, וזה לא קל למצוא כאלה. אינך יכול ללכת באופן אקראי לכל מקום, להניח אצבע על המפה ולומר : "ארכוש מיליון דונם כאן ואהפוך אותם לשמורת טבע נפלאה, נהדרת וטהורה". אם המליון דונם האלה היו למשל אזור תעשיה לשעבר, זה לא ילך.
צריך לחפש אזורים מצומצמים שעדיין הינם בסינכרון מסויים עם הטבע, בתקוה שבהדרגה אנשים יראו כיצד נראה הטבע השב אל יופיו הראשוני ויאמרו לעצמם : " זהו דבר שאנו רוצים אותו. הבה נעשה עוד כאלה. בואו נשנה את מרקם חיינו כך שגם אנו נוכל להיות מוקפים בסביבה טבעית יפהפיה".
במובן מסויים, נוכחנו לדעת כי עלינו לראות ב"סדברי וואלי" מפעל שיקום תרבותי".

עלינו לדעת כי לא כל אדם יוכל ליהנות מכך בגלל הנזק שנגרם על ידי העיור והתיעוש.
או אז הבנו מדוע נגזר היה עלינו להתחיל עם מספר מצוצמם מאד של אנשים. זה בלתי נמנע. האנשים שעמם התחלנו את בית הספר היו אנשים שאיכשהו היו יותר בקשר עם מצבם הטבעי האבולציוני. לאט לאט, הוספנו קבוצה פה וקבוצה שם בתקוה שברבות הימים, אנשים יראו את מפעלי השיקום הקטנים הללו המתרחשים ברחבי המדינה, וברחבי העולם, ויזהו בהם משהו שברצונם לחקות ולאמץ.
דימוי זה נותן לנו פרספקטיבה על מה שקורה. זהו הבסיס לשתי שאלות אליהם אני רוצה להתייחס. הראשונה הינה : "מדוע כה מעט אנשים עדיין מותאמים למצבם הטבעי האבולוציוני? מה טיבו של הנזק שנעשה- תרבותית, רגשית, פסיכולוגית ואינטלקטואלית – הגורם לאנשים להתנכר למצבם הטבעי האבולוציוני?". השאלה השניה, שאליה אתייחס בהמשך, הינה : "מי הם אותם מעטים המסוגלים להפיק תועלת מסביבה כמו שלנו ? " .

נתחיל בשאלה "מה טיבו של הנזק" או במילים אחרות : " מהם קשיי למידה אמיתיים,דברים שבאמת מפריעים לבני אדם לחיות בתיאום עם מצבם הטבעי האבולציוני?" …
שוחחנו באריכות על חשיבות המשחק } Play [ -- עד כמה חיוני, כמה מרכזי הוא המשחק לפיתוח הכישורים הטבעיים החשובים לחיים יצירתיים. ולמרות זאת, שוב ושוב, אנו מגלים ילדים המגיעים לסאדברי וואלי ( ס.ו. ) ששכחו איך לשחק. זוהי תופעה פשוט מהממת. למשל, ילדים צעירים הם אלה שבדרך כלל נצפה כי ישתובבו בחופשיות, יבעבעו משמחה. אולם, לעיתים אנו רואים ילדים צעירים שאין להם מושג כיצד משחקים ! כשאנו לומדים להכיר אותם קצת יותר טוב, אנו רואים שהם למדו בבית, או באיזה סביבה אחרת, שמשחק הוא דבר מונחה – ההיפך הגמור ממשמעותו האמיתית של המשחק. עבורם, המשחק הפך להיות מה שקבוצות מסחריות וחינוכיות הפכו אותו להיות : משהו המכוון למטרה חינוכית נראית לעין.
הם למדו את האלף-בית דרך משחק. הם למדו צורות דרך משחק, הם למדו צבעים דרך משחק. כשנתקלתי בזה לראשונה , לא הבנתי דבר מכל זה, וכשראיתי את הנזק הנגרם לילדים, הדבר הפליא אותי עוד יותר. מדוע יש צורך ללמד צורות לילדים ? מה קורה כאן ? איזה ילד גודל, אפילו בשולי הסביבה הנורמאלית, ואיננו מגלה בשלב זה או אחר שיש הבדל בין משולש למלבן ומהו טיבו של ההבדל הזה. איזה ילד ( שאיננו עוור צבעים ) איננו לומד בסופו של דבר מה הנקרא כחול , ואחר הנקרא אדום ? האם באמת עלינו ליצור לשם כך משחקים ? אנו מקבלים ילדים שגדלו על זה, וכשהם מגיעים לבית הספר הם נבוכים משום שאנו איננו עושים כך. הם פשוט שכחו כיצד לשחק בחופשיות.
המצב עגום עוד יותר עם ילדים בוגרים יותר. כל הנקודה היא לשמר את יכולת המשחק לאורך החיים. אך ילדים בוגרים יותר חונכו "להניח את הדברים הילדותיים בצד ".הם מתביישים מעצם רעיון המשחק. הרבה בני-עשרה מתבוננים בילדים הקטנים במשחקם, ויאמרו לך " יה אללה, חבל שלא באתי לכאן כשהייתי בן שבע" ואתה יודע בדיוק למה הם מתכוונים. חלק מהם יתחילו לשחק עם הילדים הקטנים, והם ירגישו שזה בסדר, מכיון שהם "מתנהגים יפה" אל הילדים הקטנים, וזה מצדיק את זה. האמת היא, שהם מנסים ללמוד איך לשחק שוב בעצמם. לשכוח איך לשחק היא נכות נוראית. מי ששכח איך לשחק אינו יכול אפילו להתחיל להבין כיצד סביבה כדכוגמת ס.ו. יכולה להקרא בית ספר, וכיצד יש לה איזשהו קשר לחינוך.
הם לא יוכלו לקחת את הענין ברצינות. וזהו הדבר הראשון ששומעים : " זה בית ספר זה? ילדים משחקים כל היום !" הם לא קולטים את הקטע משום שהם שכחו איך לשחק, ומעולם לא זכו להבין את התועלת האדירה שבמשחק.

נעבור לנושא השיחה. לעיתים ילדים מגיעים לבית הספר במצב של כמעט אילמות. הם פשוט לא מדברים
זו לא ביישנות. זוהי תגובה למשהו שנאמר להם כל חייהם: על ילדים להראות, לא להשמע. "תהיה בשקט" הם בודאי שתי המילים הנאמרות ביותר לילדים. בבית הספר ? לעולם אין לדבר עם תלמיד אחר בכתה,
אינך יכול לקום מכסאך ולשוחח עם מישהו בצד האחר של החדר. בודאי שאינך יכול לשוחח עם המורה מתי שאתה רוצה, בגלל שזה מפריע לשיעור, אלא אם כן אתה עונה על שאלה ספציפית. בעקרון, אינך צריך לדבר אלא אם פנו אליך. כתוצאה מכך, ילדים רבים לא לומדים איך לשוחח, כיצד להתחבר לעולמו של אחר, לחקור אותו, להעריך אותו, להקשיב, לשתף אחרים בעולמם הם. ילדים במצב כזה נוטים להסגר פנימה. כתוצאה מכך עליהם להמציא את הגלגל. הם צריכים לגלות הכל בעצמם. זה כמו להיות מנותק מן התרבות.

כפי שראינו, השיחה היא מפתח אדיר ללמידה. זהו ה-"סומסום היפתח"( מילת קסם )המחבר אותך אל עולם הידע. אנשים שאין להם כישור של שיחה ושל ביטוי מחשבותיהם, נמצאים בעמדת נחיתות אדירה בסביבה דוגמת ס.ו.. הם אינם יכולים להשתמש באחד הכלים החשובים ביותר. אינני מתכוון לילדים ביישנים בטבעם. אינני מתכוון לילדים שיודעים כי עת לדבר ועת להקשיב, שלפעמים פשוט שותקים ומתבוננים בסביבה. אני מדבר על ילדים שממש לא למדו איך לשוחח. עבור ילדים כאלה, האוירה הרוחשת של בית הספר היא לעיתים מפחידה ממש. עם כניסתך לבית הספר אתה נתקל בהמולה רוחשת של שיחות עירניות. ילד שאינו משוחח לא יכול ליהנות מכל זה.

שוחחנו על תפקיד ההורים. זהו עוד תחום עם פוטנציאל לעשיית נזקים גדולים. ילדים שהמניע העיקרי שלהם הוא לרצות את הוריהם, אינם יודעים כיצד לרצות את עצמם. הם מחפשים כל העת מהו הדבר שאותו רוצים הוריהם שיעשו בבית הספר, והם מנסים לעשות את זה, תוך שהם מחטיאים את כל המהות של בית הספר. אנו מבחינים בזה בהמון דרכים שונות, חלקם מוסוות ולכאורה לא-מזיקות. ההורה המוביל את ילדו אל לוח המודעות ואומר לו:"בוא נראה מה תלו כאן היום " ---נדמה שאין רע בכך. " הילד שלי לא קורא אז אני רוצה לעזור לו להיות בעינינים". למעשה זוהי שגיאה רצינית. אתה בעצם מאותת לילדך " אינני סומך עליך שתוכל לברר בכוחות עצמך מה קורה במקום הזה". במציאות, אפילו הילדים הקטנים ביותר יודעים מה מתרחש במקום, כשזה חשוב להם. הם מסוגלים לדקלם חצי מספר החוקים של בית הספר.
הם אינם מסוגלים לקרוא, אבל הם יודעים שאסור לרוץ, להשחית מתקנים, אסור זה ואסור זה. הם יודעים מהם פסקי הדין שניתנו. הם מריחים א הריחות מן המטבח והם רואים את הילדים האחרים יוצאים עם הגלגיליות. הם אינם חרשים או עוורים. אך אותה התרחשות קטנה ליד לוח המודעות ספוגה בשילוב הזה של חרדה הורית והרצון לרצות את ההורה , ולאחריה הילד נותר עם ההרגשה : " עלי לעשות כך. אם אעשה כך, אמא תהיה נורא שמחה".
במקרה של ילדים בוגרים יותר, זה קורה כל הזמן בהקשר של כיתות הלימוד. אני לא מדבר על ההורה שנכנס כמו פיל בחנות חרסינה וקובע נחרצות : " אני רוצה שתקח שיעורים בבית הספר". זה כבר עובר כל הגבול. אני מדבר על ההורה המתחקר בעדינות את ילדו: "האם מצאת דבר מה מענין בבית הספר?" או לעיתים יותר קרובות : "אתה מעוניין בתחום כך וכך, האם מצאת מישהו בבית הספר שתוכל לעשות זאת איתו"? בתמימות חושב ההורה לעצמו : "אינני מתערב, אני רק שואל". אמי תמיד היתה אומרת "אני רק שואלת" אבל ידעתי שהיא לא רק שואלת. היא אמרה לי בצורה הזו בדיוק את מה שהיא רצתה. יש לנו בעיה דומה עם ילדים המנסים לרצות את הוריהם כאשר יש קונפליקט בין ההורים לגבי בית הספר. זה לגטימי לחלוטין שאדם יאמר : אינני סבור שס.ו. הוא סביבה נכונה" זוהי זכותו של כל הורה לומר מה טוב או לא טוב עבור הילד שלו. אבל כשילד נמצא במשפחה שבה אחד ההורים אומר : "אני עומד מאחורי בית הספר וחושב שזהו מקום נפלא" וההורה השני אומר " יש לי ספקות של ממש בקשר למקום. אני משתף פעולה, אני זורם עם זה, אבל אני מאד מקוה לראות התקדמות של ממש" - קונפליקט כזה קורע את התלמיד לגזרים; לא רק שיש בעיה של ריצוי ההורים ברמה הרגילה, אלא שהתלמיד איננו יודע איזה הורה לרצות.
דברים כאלה קורים במשפחות שבהן ילד אחד הולך לס.ו. והיתר לא. במיוחד כאשר הסיבה , כפי שהיא נאמרת לנו היא " רק לו יש בעיות. האחרים מסתדרים מצויין". יש רק מסר אחד שהילד קולט מאמירה כזו: " אם הייתי בסדר כמו אחי ואחיותי, לא הייתי כאן. כאן לא מתרחשת למידה אמיתית. פשוט שמו אותי כאן כי אינני מסוגל לעשות את הדברים נכון. "
ילדים רבים כאלה סובלים מהרגשה מציקה שהם איכזבו את הוריהם. זהו עול כבד לשאת לאורך החיים.

בואו נדבר על העצמה {במובן של ייפוי-כח, הסמכה empowerment}דמוקראטית. כמעט כל הילדים בס.ו., ואפילו הצעירים שבהם, חוו חוויות חיצוניות של זלזול בכבודם. העובדה היא, שבאופן כללי בחברה, מתייחסים לילדים בזלזול. זה בא לידי ביטוי בקניון, בדרכים, בארועים, בבית הספר – בכל מקום.
ילדים הם "non-people" {א-אנשים }באופן ממשי. אין להם זכויות, וניתן להתעמר בהם באופנים רבים, מבלי לתת על כך את הדין. ככל שהילד הינו מקורי יותר, שובב יותר, מלא חיים יותר, כך גודלים סיכוייו לקבל יחס של אי-כבוד, משום שאין לו את ה"נימוס" למלא אחר הסטנדרטים שהמבוגרים קובעים להתנהגותו.
זה דבר שהיה לי קשה מאד להבין כשפתחנו לראשונה את בית הספר בשנת 1968. אני זוכר שיחות רבות בענין זה. לא יכולתי להבין מדוע ילדים שנותנים להם כבוד ושיוויון מלא בבית הספר, שנותנים בידיהם את כל העוצמה, עדיין מרגישים חסרי אונים. פשוט לא יכולתי להבין זאת. כשהם ניסו להסביר לי את הרגשתם הייתי אומר להם " אבל כל זה שייך לעבר. כאן זה לא ככה. אין לי שום כח עליכם. אינני יכול לומר לכם מה לעשות. אפילו אם ארצה, אפילו אם אעמוד מעליכם ואומר לכם "עשה כך" תוכלו להסתכל עלי ולומר "איננו מוכנים לעשות את זה". וזאת מכיון שאין לי סמכות כזאת. כאן זוהי סביבה שבה יש לך את מלוא הכבוד, ושבה העוצמה היא בידיך". הם לא יכלו להשתחרר מאותה תחושת חוסר אונים שאיתה הגיעו לבית הספר. שנה אחר שנה, וזה מוביל למנטליות של "אנחנו" ו"הם" בייחוד בבני הנוער הבוגרים יותר, שפשוט לא מצליחים להשתחרר מן ההרגשה. " זה הכל בלוף, משהו כאן מסריח, יש איזו תוכנית חשאית, אינני יודע מהי,אבל אני חש בעצמותי, שאיכשהו המבוגרים מנהלים כאן את המקום.
זה היה מעניין ועצוב גם יחד לראות כיצד תחושת חוסר האונים הזאת מממשת את עצמה.
למשל, תוכל לבוא לאסיפת בית הספר הדנה בנושא חשוב מאד להרבה מבני הנוער. החדר מפוצץ בבני נוער. אז אתה חושב לעצמך שבטח הם באו להצביע; שהם משתתפים בתהליך הדמוקרטי שבית הספר פיתח וטיפח. ואז, בעודם מתדיינים ומממשים את עוצמתם, אתה מגלה שתוכן הדברים והרגשתם היא : " אנו חסרי אונים, אנו מתרעמים על העובדה שמישהו מנסה להכריח אותנו נגד רצוננו". זה נמצא עמוק בתוכם. זהו מכשול רציני. אנשים המתבגרים בתחושה שהם חסרי אונים יתקשו לצאת אל החיים הבוגרים כאנשים עם עוצמה.
וזה מביא אותנו לנושא בו דנו ממש לאחרונה והוא - טבע מול טיפוח { Nature vs. Nurture }.
אני מתייחס לנזק הנגרם לילדים הגדלים בסביבה בה המבוגרים אינם מאפשרים לטבע לעשות את שלו, לא היו סבלניים, סביבה שבה גורלו היחידאי של כל ילד לא הוערך כאוצר , כערך חיים בפני עצמו.
אולי זה נשמע כדיבור גבוהה גבוהה, אך העובדה היא שאני משוחח עם הורה אחר הורה שאומרים לי:
" הילדים שלי לא מי יודע מה מיוחדים. הם לא איינשטיינים או מוצרטים. חינוך כזה טוב אולי לסוג כזה של בן אדם, אבל לא בשביל הילד שלי". זהו ביטוי לאמונה רווחת בקרב הורים כי :" ילדי איננו ממש מיוחד. ילדי הוא בינוני". הורים אלה מנבאים לילדיהם שיעבירו את ימיהם בעבודת פרך שחורה.
כמדומני שזהו סוג הנזק הנפוץ ביותר הנראה בס.ו.- ילדים שאינם מאמינים כי יוכלו לעשות משהו מיוחד ממש בחייהם, ויהיה הדבר אשר יהיה – להצטיין במשהו שהם אוהבים ולתרום בדרך כלשהי לטובת החברה, לשכלול התרבות, לאושרם האישי. בהרבה מובנים, זהו קושי הלמידה הגרוע מכל.
מה שקורה במצב כזה הוא, שמכיון שנועדת לבינוניות, לחץ רב מופעל עליך על ידי החברה , ההורים , כולם, להיות בינוני מוצלח. זה חשוב מאד. תוכל לפחות לחיות את חייך האפורים בנוחות. יש לחץ זמן, לחץ של קריירה, ציפיות, אוסף רב של כוחות נצח " קדימה, אל תבזבז זמן, תתמקד במשהו. לך ללמוד. עשה את זה, ואת זה." . לחץ , לחץ, לחץ.
התוצאה הנפוצה ביותר של לחץ כזה הינה דיכאון או חרדה, ואי-יכולת מוחלטת להשלים עם הרעיון, שעליך ללמוד את מה שאתה באמת רוצה ללמוד, ולעשות את מה שאתה באמת רוצה לעשות - ללכת בעקבות גורלך. אני חושב שהדוגמה העצובה ביותר של קושי למידה מסוג כזה, הינה אותו התלמיד המצטיין המתעלה בכל לימודיו. אני עצמי מתאושש ממצב התלמיד המצטיין, כל חיי. דעתי נחלשת עלי כשאני חושב על כל האנרגיה שביזבזתי באישור תפיסותיו של מישהו אחר לגבי מה חשוב לגורלי שלי. באיזה מקצועות קיבלתי הצטיינות? באיזה בחינות קיבלתי 100? הם היו מגוכחים. לא היה להם כל קשר לחיי. לא היה להם כל קשר למציאות. אך שם הייתי, עובד בפרך כדי לקבל את פרס ההצטיינות בלטינית. פרס ראשון בלטינית ! היודעים אתם עד כמה היה הדבר שימושי בשבילי?
ילדים הממוקדים כל כולם במטרה להשיג את ה – 100 , דומים לכל אדם אחר שיש לו התמכרות, או לכל אדם עם בעיה רצינית : אם לא יכירו בבעיה, ולא יהיו נכונים להלחם בכדי לשחרר עצמם מן הבעיה, אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת במקומם. אין טעם לתת להם הרצאות; הם צריכים לרצות לצאת מזה בכוחות עצמם. היו לנו כמה מצבים יוצאי דופן כאלה במשך השנים. אני נזכר בנערה שהגיעה אלינו בגיל 16 לאחר שהצליחה יפה במערכת החינוך הציבורי. היא החליטה שלא זה מה שהיא רוצה. היא היתה מודעת מאד לכך, ועזבה את מסלול לימודיה התיכוניים ממש באמצעם. כל שהיתה צריכה לעשות הוא להחזיק שם מעמד עוד שנה וחצי והיא היתה גומרת עם זה, אבל היא לא היתה מוכנה לשחק את המשחק יותר. היא ידעה שהיא צריכה להציל את עצמה, והיא עבדה מאד מאד קשה בשנתיים שהיתה כאן. האם הצליחה לחזור אל המצב הטבעי האבולוציוני שלה? ייתכן מאד שלא. אבל בגלל רצונה העז בשינוי, היא התקדמה בצעדים כבירים.

חשוב להבדיל בין נתינת ציונים טובים , לבין עידוד באמצעות משוב חיובי. המשוב החיובי שאנו מעונינים בו הוא לומר : "אנו מקשיבים לך. אנו מכבדים אותך. מה שאתה עושה הוא בעל ערך משום שאתה רוצה לעשות אותו". זוהי הסתכלות לגמרי שונה על הדברים. איננו מעמידים את השיפוט שלנו במקום השיפוט של הילד. במקום זה אנו עונים בעקביות, שמה שאתה עושה, ומה שאתה מעריך הינו בעל ערך משום שהוא כזה עבורך, ולא משום שאנו סבורים כי הוא נפלא.

יש סיפור נהדר בספר ממלכת הילדות שיצא בהוצאת בית הספר ובו זכרונות של בוגרי בית הספר.
התלמידה היתה בשבוע ההתארחות ( שבוע התנסות של מועמדים חדשים ). כילדה בת 4 היא נכנסה לחדר האומנות וציירה שמש. השמש היתה ירוקה. כנראה שלא חוותה מספיק אימון בצבע במשחקי גיל הרך. היא הראתה את הציור לג'ואן. התגובה של ג'ואן לא היתה " זה ציור X " או "זה ציור Y " אלא " יופי ! זה הציור שלך ואם כך את רוצה לצייר את השמש , זה בסדר גמור". התלמידה זכרה ארוע זה לאורך כל השנים משום שבהיותה ילדה בת ארבע ונבונה מאד, היא בחנה את ג'ואן באותו יום ראשון בכדי לגלות " האם זה בית ספר כמו כל האחרים ? האם היא תאמר לי שהשמש צהובה ושאני לא יודעת צבעים?" זה וסוג המשוב שהם מקבלים: אם הם מעריכים את זה אז זה יופי. זה לא תמיד קל. אם תכנסו לחדר התפירה ביום ממוצע, יהיו שם 30 אנשים המעורבים ב3-4 שיחות ערות. חלק ממה שנאמר שם על ידי הילדים הוא גנוב לחלוטין, ללא שום קשר לאיזו שהיא מציאות שאני מכיר. אך הם שקועים בשלהם, זה בטוח בעמדתו, וזאת עומדת על דעתה, וזוהי בדיוק הנקודה, כי זהו המקום שבו שניהם בעצם אומרים : "בסדר, אם יש לך השקפת עולם כזאת, אקשיב לך. אגיב לזה ואספר לך מהי השקפתי, גם מבלי שנגיע להסכמה כלשהי זה עם זה". קיים אותו כבוד בסיסי לצורת ההסתכלות של האחר.
זהו סוג המשוב שתלמידים מקבלים כאן. ובעזבם הם חושבים : "כנראה שקיים מקום שבו מה שאני עושה מוערך בזכות העובדה שאני עושה אותו ואני רוצה אותו." זוהי המתנה שבכוחנו להעניק להם.
הקטע הכי עצוב בענין הוא, שבמערכת החינוך הציבורי, דוקא התלמידים היצירתיים ביותר, אלה שממש ממש לא אכפת להם מן הלימודים, שאינם יכולים לתת קשב לדברי המורים, שאינם יכולים לסבול את המשמעת המטופשת בכתה, מוגדרים כילדים עם קשיי למידה בדרך זו או אחרת, ולעיתים מקבלים תרופות בשל כך, בעוד שהילדים שהינם הפגועים ביותר באמת, מוגדרים כבריאים.

נעבור עתה לשאלה השניה שהצבתי : "מי הם השובבים?" במילים אחרות, מי הם אלה המתאימים, אותם ניתן לשקם בהצלחה? כיצד הצליחו לשמר את ייחודיותם, לשמר מעט יוזמה, להשאר איכשהו בקשר עם טבעם האבולוציוני ? אנו שואלים את עצמנו את השאלות הללו זה שלושים שנה, והאמת היא, שאין לנו אפילו רמז לתשובה. אנשים שואלים כל הזמן. למה זה קרה לי ולא לאחי? מדוע אתה ולא מישהו אחר? אנו יודעים כי אין זו שאלה של מעמד, משום שיש אצלנו אנשים מכל המעמדות ורמות ההכנסה. יש אצלנו אנשים מכל הדתות. יש אצלנו אנשים מכל רקע תרבותי. משעשע לשמוע מה אנשים מבחוץ חושבים על האנשים הבאים לבית הספר הזה. אנשים אומרים :" בטח יש בינהם הרבה אקדמאים , משום שזהו דבר שהוקדש לו לו כל כך הרבה מחשבה". אנו עונים :" לא, אין לנו הצלחה גדולה עם אלה ". יש כמה, אבל לא הרבה. אנשים אומרים : "בטח יש אצלכם שמאלנים כי זה נשמע כמו מקום שמאלני-קיצוני - זכויות האדם וכל זה". יש אצלנו כמה כאלה, אבל יש גם הרבה מאד אנשים ממש לא שמאלנים, הרבה שמרנים לאומיים. הם עושים כל מיני ספקולציות לגבי מי מאכלס את בית הספר. העובדה היא שלא הצלחנו לעשות אף הכללה. אין לנו מושג. כנראה שזו מקריות של גנטיקה ורקע אישי שמביא לס.ו. את אוסף האנשים המוזר הזה.
אני מתכוון למילותי. כשהחלנו לעבוד על הקמת בית הספר בשנת 1966, ראינו תופעה דומה.
הנפנו דגל והכרזנו : "אנו מקימים בית ספר כזה". פרסמנו לאורך ולרוחב בדיוור ישיר מאסיבי, ואנשים פשוט החלו לצוץ מכל מיני מקומות, אנשים שלא הכרנו. הם לא היו חברים שלנו. זו לא היתה קבוצה עם הרבה מן המשותף. לא הכרנו מקודם אף לא אחד מן המקימים. רוב המקימים לא הכירו זה את זה. הם פשוט באו; מדוע למה וכיצד ? היה ונותר חידה עד היום.

אסיים בהתייחסות לשאלה מדוע ס.ו. איננו המקום המתאים לכל אחד. התשובה היא שס.ו. כן מתאים לכל אחד, בחברה בתר-תעשייתית ( Post-industrial ) יציבה, עצמאית שבה כולם שותפים.
זהו לא בית ספר מיוחד לילדים מיוחדים. זהו באמת מקום שבו אנשים במצבם הטבעי יכולים לפרוח ולשגשג. אך מכיון שישנם כל כך הרבה נכויות אמיתיות הקיימות בתקופת מעבר זו בהיסטוריה, היתרונות המלאים של בית הספר זמינים למעשה רק לשובבים, לאלה שלא ניזוקו קשות באופן שמונע מהם לחיות את מצבם הטבעי האבולציוני. ללא ספק, רבים שניזוקו במידה זו או אחרת, נראה שמפיקים תועלת רבה מן השהות כאן אם הם מתמידים במאמציהם. זוהי יותר מנחמה פורתא. אפשר לומר שהם זוכים בהצצה אל הארץ המובטחת, כמו משה על פסגת הר נבו לפני מותו. הוא חזה בארץ המובטחת ומת. הם זוכים להבנה של הרעיון העומד מאחורי בית הספר, ואז הם ממשיכים הלאה. לעיתים קרובות אנו שומעים מתלמידים לשעבר, אפילו מכאלה ששהו כאן זמן קצר מאד. תקוותינו היא, שיתרונות אלה יזכו להכרה וקבלה נרחבים, ושהתרבות כולה תבצע התאמה בעקבותיה הנזקים והנכויות יהפכו לנחלת העבר.