Make your own free website on Tripod.com

 

בין הפטיש לסדן - הורים, ילדים וצוות

Between a Rock and a Hard Place: Parents, Children, and Staff

מאת חנה גרינברג 

תירגם: איתן גרינברג

 

בדרך כלל אני מעדיפה להתמקד על הצדדים החיוביים של חווית סדברי וואלי

אני נהנית להרהר בריבוי הפנים של קהילתינו הקטנה, העשירה כל כך במפגשים ובחוויות 

מופלאות. כל תלמיד הוא עולם שלם, ובמהלך הזמן, כל אחד מהם מגלה לי דבר מה חדש 

שלא ידעתי קודם. זה מה שגורם לי להמשיך לרצות לעבוד בסדברי כל השנים הרבות הללו, 

וזו הסיבה שלעולם לא משעמם לי שם

      החיים אינם מושלמים, כידוע, וכך גם לא סדברי וואלי.  מחלוקות ואיהבנות 

מתרחשות לעיתים קרובות כפי שהן קורות בכל קבוצה של בני אדם החולקים מקום, זמן , 

משאבים ותחומי אחריות. גם הצוות וגם התלמידים צריכים ללמוד לחיות עם הבעיות האלה 

ולהתגבר על איהנוחות והכעס שהם חווים מפעם לפעם. אינני יוצאת מהכלל במובן הזה , 

ואני מודה שגם לי יש את מכסת הטעויות שלי, כשאמרתי או עשיתי דברים שפגעו באחרים.

לעיתים הייתי חסרת רגישות, רשלנית או שכחנית. עשיתי דברים רבים בסדברי ואלי, 

ותלמידים ראו אותי ברגעים שבהם הייתי לא בדיוק חכמה או אינטלגנטית. בדרך כלל הם 

מצביעים על חסרונותי, ואני מקבלת את צחוקם עלי ואפילו את כעסם, משום שהוא ברור 

ועל השולחן. הם אומרים לי ישר בפרצוף מה מפריע להם וכך נותנים לי אפשרות להסביר 

או להתנצל. רוב הפעמים אני משתאה מנדיבות הלב והסובלנות שהתלמידים מגלים כלפי,

 והדבר לימד אותי להיות מבינה יותר ללב הזולת מאשר הייתי לפני שבאתי לסדברי וואלי

      לעיתים, אני נפגעת מטעות או חוסר רגישות של האחר, ואז נופלת בחלקי המשימה

לשוחח על הענין בפתיחות עם המעורב בדבר ולתת לו או לה הזדמנות להסביר או להתנצל.

בסך הכל, אנשים בבית הספר מסתדרים זה עם זה בצורה טובה למדי בזכות היכולת הזאת 

לאוורר מחלוקות ולפתור דברים פנים אל פנים. במקרים שהתקשורת בין שני אנשים 

הופכת לבלתי אפשרית, הם יכולים לבחור להמנע ולהתעלם זה מזה.

      למרבה הצער, המודוס הזה של יחסים ביןאישיים יוצא משיווי משקלו כאשר הוא 

מופר על ידי התערבות של אנשים שהינם חשובים עבור חברי קהילת בית הספר, אך אינם חלק 

מחיי היום יום של קהילה זו. מה שאני הולכת לתאר הוא דבר המתרחש בכל שנה ושנה מאז שהקמנו את בית הספר 

בשנת 1968 , והוא חוזר על עצמו בדיוק מדהים, כאילו לפי תסריט קבוע מראש; הייתי 

מוכנה לראות את הדבר כביזארי או משעשע לולא הכאב הנגרם לכל המשתתפים בדרמה הזאת, כולל גם לי.

      וכך מתרחש הדבר.  הורים נותנים לילדיהם להבין, אם באופן ישיר 

ואם בדרך הרמיזה המעודנת, שמוטב היה לו היו בוחרים הילדים להשתתף בשיעור כלשהו. 

הילדים מסכימים עקרונית, אך אינם מסוגלים להביא את עצמם לעשות זאת. 

מה שאנו, הצוות , רואה,  הוא תלמידים המבקשים לקבל שיעור מסויים, ואז מתנהגים 

באופן שאיננו תואם לביטוי רצון זה. וכך, הם שוכחים את מועדי הפגישות או את שיעורי הבית. הם עשויים לבוא לשיעור בגישה של תגידי לי את מה שאני צריך לדעת כדי לגמור עם החומר 

המשעמם הזה מהר ככל האפשר, כדי שאוכל להתפנות אל הדברים שאני נהנה לעשות אותם".

 שוב ושוב אנו רואים ילדים נבונים, לומדים מעט מאד, ושונאים כל רגע בלימוד. פעמים רבות 

הם מבקשים מן הצוות ללמד אותם רגע לפני שהם עוזבים את בית הספר באותו יום, או בזמן 

שאותו חבר צוות נמצא באמצע פעילות אחרת וברור שלא יוכל להתפנות אליהם ולא יתקיים 

השיעור. צורות התנהגות אלה מנוגדות באופן בולט להתנהגותם כאשר הם מבקשים את עזרתנו לגבי משהו שהם באמת רוצים לעשות.

 

 

 

 הם רודפים אותנו בשאלות, מחכים שנתפנה אליהם, זוכרים כל מה שלימדנו אותם ועובדים 

בשקיקה באופן עצמאי. הם מכוונים וממוקדים וכל דרך התנהגותם משדרת כי דבר לא יעצור 

אותם מללכת אחר התענינותם. הניגוד להתנהגותם של אותם התלמידים כאשר מוטלת 

עליהם דחיפה מבחוץ  בולט מאד.  

      כאשר ילדים מתושאלים על ידי הוריהם לגבי שיעורים  [ כיתותנושאים ‏] שאינם 

מענינים אותם, שלקחו רק כדי לרצות את הוריהם או להפיג את חרדותיהם, הם נמצאים 

במבוכה.כיצד יסבירו את ביצועיהם הנמוכים?  הם מתפתלים אנה ואנה תחת הלחץ 

עד שהם מתחילים להשליך את התנהגותם הם, על הצוות. הם יאמרו , כמעט באותם מילים 

ממש בכל פעם, כי חנה, או דניס, או דני, או ג'ואן, או מיקל, או מימזי, או קרול, 

היו עסוקים מדי בכדי לעזור להם, או לא הופיעו לשיעורים, או אחרו לשיעורים, או שלא 

היו מעונינים ללמד.  לעיתים מאשימים אותנו שהלכנו לקניות במקום להיות זמינים

לתלמידים !  בהתחלה כששמעתי את התלונות הללו לגבי ג'ואן או מימזי, חשבתי לעצמי :

" יתכן והדבר נכון, אך משונה שהתנהגות זהה מיוחסת לשניהם, ואני הרי יודעת עד כמה

 הן שונות זו מזו. מימזי כל כך מאורגנת שלא סביר שתשכח פגישה, ואילו ג'ואן נמצאת 

בדרך כלל בחדר האומנות וקל לאתר אותה. כאשר היא יוצאת ,היא יוצאת כדי לרכוש צרכי 

אומנות ולוקחת איתה תלמיד, וכל הילדים האחרים בחדר יודעים לאן הלכה. 

 

 

תהיתי לעצמי : הייתכן שכל הצוות בסדברי וואלי מדבר מילים יפות אך מסרב להיות קשוב 

לצרכי התלמידים ? הייתכן שכולנו רשלנים באופן דומה, לא מעונינים להיענות לצרכי 

התלמידים, ומתעקשים לבצע קניות בזמן הלימודים ? זה לא נראה לי הגיוני.

      רק לאחר הישנותן של האשמות אלה כלפי כל אחד מאיתנו בזמנים שונים, החל הדפוס 

להתגלות בפנינו בצורה ברורה. תבניות הניסוח של ביקורות אלה הזימה את אמיתותן וחשפו את מקורותיהן. התלמידים רוצים לעשות את מה שהוריהם חושבים שהוא טוב עבורם. אולם, הם נתקלים בקושי לבצע זאת בבית הספר. הם עסוקים מדי במה שנראה להם מעניין וחשוב. 

רק בסוף היום הם נזכרים במה שהם אמורים היו לעסוק בו. הם זקוקים להסבר עבור 

הוריהם ועבור עצמם, שלא יציג אותם באור שלילי, וכך הם מייחסים את שכחתם, חוסר הענין שלהם, או חוסר ההתפנות שלהם, לצוות. הבעיה היא שמה שהם אומרים לא מתאים לאופיים של אותם חברי צוות. הוא כן מתאים, עם זאת, לתגובה הסטריאוטיפית של ילדים הנמצאים 

בלחץ ללמוד דברים שההורים חושבים אותם לחשובים, אך התלמידים לא

      לא אני ולא שאר חברי הצוות נוטרים טינה לילדים. אנו יודעים שגם הם וגם הוריהם 

עושים את מה שנדמה להם הוא הדבר הטוב ביותר , ואנו רואים זאת כחלק מתפקידנו 

להתמודד עם תלונות כאלה. אך מצער אותי שלעיתים קרובות הורים לא רוצים לשמוע את הצד שלנו בסיפור. בדרך כלל הם נפגעים כאשר אנו רומזים שילדם שיקר להם משום שלא רצה 

לאכזב אותם. הרבה פעמים הם גם לא מסכימים איתנו שלהציע נושאים ללימוד מהוה 

לחץ על הילדים, ושגישה זו איננה יכולה לחיות בהרמוניה עם גישתו של בית הספר בנושא חינוך

      נדמה לי, שכאשר העניינים מגיעם לידי כך, עדיף לילדים שיהיו בבית ספר מסוג אחר 

בו יש תוכנית לימודים, בו מכריחים את התלמידים ללמוד, ושבו המורים כופים עליהם ללמוד את התוכנית. אני סבורה שיהיה זה לטובת המשפחה, ובייחוד הילדים, לא להיות שייכים לבית ספר שבו הם מוצאים את עצמם בקונפליקט יומיומי בין הרצון ללכת בעקבות הבנתם לגבי מה

חשוב ללמוד, לבין הקשבה לעצות הוריהם. זה גורם לילדים להיות מדוכאים, אשמים וחרדים, וגרוע מכך, מלאים איודאות לגבי עתידם

      אכן, גישת סדברי וואלי היא גישה של הכל או לא כלום. או שהורים סומכים על ילדיהם שידעו בעצמם לרכוש את המיומנויות הדרושות להישרדותם במדינה, או שלא

אם לאו, עדיף להעביר את הילדים לאחד מבתי הספר האנושיים והרחומים הרבים הקיימים,

המאמינים כי ילדים זקוקים ליותר עזרה והנחייה ממה שאנו מציעים בסדברי וואלי.