ביה"ס הדמוקרטי בירושלים

באתי לסדברי וואלי בקיץ הראשון שפתחנו. הייתי בן שבע. הייתי ממש מופתע כשראיתי את בית הספר. התמונה שהייתה לי בראש לא הייתה דומה בכלל למה שראיתי ! אני דמיינתי מקום עם חדרים מסומנים בתוויות לפי סוג הפעילות שקורית בתוכם, חדר שהיה כתוב עליו "מדע", חדר שכתוב עליו "קריאה" וכאלה. בדמיוני זה לא נראה כמו בית ספר רגיל שהלכתי אליו, אבל גם לא כמו בית ; זה נראה כמו מוסד.

בית הספר [ סדברי ] הוא בנין ממש נהדר בעיני ילד קטן, גדול וישן ומסתורי כזה. התרגשתי מאד כשבאתי לשם וגיליתי שהוא נראה כמו איזה טירה ישנה, שבה אתה יכול ללכת לאיבוד או להתחבא מאנשים[1] אם אתה רוצה, ולא להימצא, ודברים כאלה. אני זוכר איך שהרגשתי פשוט אושר להיות במקום שבו יכולתי לעשות מה שרציתי היכן שרציתי. פיזית, בית הספר היה מקום יפהפה, ולהסתובב במקום היפהפה הזה בלי להיות מוגבל היה דבר נפלא.

השטחים הפתוחים היו גם כן יוצאים מן הכלל, ולטפס על הסלעים היה ממש מפחיד ! הם היו גדולים. הם היו פי כמה גבוהים ממני, וילדים היו משחקים וקופצים עליהם. הדהים אותי שאנשים עולים לשם , למקום הרחוק והמפחיד הזה, ואף אחד לא מנסה למנוע זאת מהם.

הלכתי לבית הספר הרגיל שנה קודם. היו לי רגשות מעורבים בנוגע לזה. אהבתי ללמוד לקרוא. זה היה כיף, והמורה הייתה אישה נחמדה. כשהגיע הסתיו ומצאתי את עצמי בסדברי וואלי במקום בית הספר הרגיל, התחלתי לדאוג האם אלמד מספיק, ואם אפסיד דברים; אז חזרתי לכתה ב' בבית הספר הרגיל , למשך שבוע אולי. זה הספיק לי כדי להבין שעשיתי טעות. כתה ב' בבית הספר הרגיל הייתה נוראית, משעממת, ומייגעת בצורה שלא תיאמן. אז חזרתי ונרשמתי מחדש לסדברי וואלי.

משך כל התקופה בה הייתי רשום בסדברי וואלי, לא הייתי מוטרד מהחינוך שלי. מעולם לא הרגשתי צורך ליצור לעצמי "תכנית לימודים"; מאז, אף פעם לא הרגשתי שוב שחשוב לעשות כך. הכרתי מספיק אנשים מחוץ לבית הספר כדי לחוש שאינני פחות מחונך [ משכיל ] מהם ! מעולם לא שאלתי את עצמי " האם אני מרוצה מן הדרך שבה אני מתחנך ?", בדרך כלל פשוט באתי לבית הספר וניסיתי לברר מה קורה, ואם היה משהו שהיה מתרחש והוא עניין אותי, אז הייתי עושה אותו. אם לא, הייתי הולך לקרוא. באופן כללי, אינני זוכר שחשבתי לעצמי " האם מה שעושה פלוני , זה בסדר ? " הייתה לי המחשבה שזה באמת לא ענייני מה מעשיו של מישהו אחר. הוא עושה מה שעושה , וזה היה כל הסיפור.

הזיכרון הברור הראשון שלי הוא איך ביליתי שעות ארוכות בכפר הפלסטלינה, שולחן בחדר האומנות שהוקדש כולו לפלסטלינה. היו ימים שהייתי עסוק שם מהרגע שהגעתי ועד הרגע שהלכתי. אינני יודע כמה זמן זה נמשך, אבל זה הרגיש לי כמו אין-סוף ! יצרנו בתים ואנשים, זה היה בסיסי למדי. הדברים היותר מסובכים היו מכונות ודברים כאלה. היית צריך לשכנע אנשים שהמכונה שלך עובדת, אז היית צריך לדעת קצת על הפעולה האמורה של המכונה, והיית צריך לדעת להצביע על מיקום החלקים השונים של המכונה. זה היה כיף אדיר.

עברו שנים רבות מאז סיימנו כולנו את הלימודים, ומתברר כי המשחק בפלסטלינה לאורך היום כולו, במשך כשנה, לא היה רע כלל וכלל ! אבל אינני יודע איך הייתי מתמודד עם זה בתור חבר בצוות בית הספר, והורה היה בא אלי ואומר : " אני לא מאמין ! הילד שלי משחק בפלסטלינה כל השנה. זה נורא ." קשה. הייתי אומר להורה, " תראה, מה רע בזה ? הוא נהנה, הוא בטח לומד כמה דברים, אם כי אין לנו מושג מה". אינני יודע איך הצוות התמודד עם זה.

עד שהגעתי לגיל 13 או 14 , כבר קראתי הרבה מדע בדיוני וכמעט כלום מדברים אחרים. בגיל 13 התחלתי לקרוא דברים אחרים, כמו ספרות רוסית; זה בגלל שכולם היו מעונינים בסולז'ניצין. ספריו רק החלו לצאת במערב ואנשים קראו אותם ודיברו עליהם. זו הייתה הספרות הרוסית הראשונה שקראתי. קראתי את הגולאג ארכיפלגו, חלק א' ואני חושב שקראתי את חלק ב' מתישהו, אבל התעניינתי הרבה יותר ברומנים שלו ; חוג הסרטן ויום בחיי. אז התחלתי לקרוא הרבה ספרות רוסית אחרת משום שבתוך הרומנים שלו היו התייחסויות לדברים אחרים, והם עוררו בי סקרנות לברר מה היו הדברים האחרים. תמיד קראתי בבית הספר, לעיתים הרבה. בדיוק כמו שהיו ימים ששיחקתי בפלסטלינה כל היום, היו ימים שהייתי בא וקורא כל היום.

בחוץ, שיחקתי הרבה כדורגל. משחקי הכדורגל היו נהדרים, בעיקר בגלל מיטש. כולם היו משחקים, אנשים בכל הגדלים והגילאים. מיטש תמיד דאג שהילדים הקטנים יקבלו יחס הוגן ושאף אחד לא יושאר מחוץ למשחק. הוא היה עדין, ואני חושב שהוא ריסן את הילדים הבוגרים האחרים שאולי לא היו כל כך עדינים. ראיתי אותו כמין דמות חיקוי ; הוא היה הילד הבוגר היחיד שהערצתי.

הדבר האחר שעשיתי הרבה כשהייתי בחוץ היה משחקי מלחמה. היינו הולכים לנו לאזור שמאחורי האורווה או מאחורי הבית של דניס ( לא קיים יותר – עורכת ). זה תמיד היה סיפור של יום שלם. היינו יוצאים באמצע הבוקר ולא חוזרים עד שהגיע הזמן ללכת הביתה.

זאת הייתה בעיה, כי האנשים אפילו לא היו בטוחים מתי הם חוזרים הביתה וההורים היו באים ומחפשים אותם והם לא היו שם; ולאמהות לא היה דרך למצוא אותם.

במשחק, התחלקנו לשני קבוצות, ולכולם היה מקל, והיינו מסיירים לנו ומתחבאים בג'ונגל וביער, ומנסים לירות באנשים מהקבוצה השניה עם המקל. אם ירו בך, היית צריך ללכת למגרש חניה בדרך כלל, ואז לחזור, כדי לחזור לחיים. זו היה תמריץ רציני כי זו הייתה צעדה ארוכה !

אנשים תמיד התווכחו אם ירו בהם או לא. מישהו היה רץ מעץ אחד לעץ שני ואומר : " לא יכול להיות שפגעת בי", או "איזה מן רובה יש לך?" ודברים כאלה. שיחקנו בזה בדרך כלל בסתיו ובאביב, בגלל שבחורף זה פשוט קר מדי לשבת חרישי מאחורי איזה עץ, שעות על גבי שעות .

בחורף, גלישה במגלשות השלג היה הדבר. היינו גולשים במורד עד הטחנה, וזה היה קצת לא נעים, כי הטחנה הייתה שם בתחתית ! אם הקרח היה מספיק קשה, היינו גולשים במורד לכיוון האגם וזה היה הרבה יותר מהנה כי היינו מחליקים לרוחב האגם. יכולנו לעבור מקצה אחד של האגם לקצה השני מכוח התנופה שנצברה במורד הגבעה.

פעם, הייתה מצודה שכמה ילדים בנו, והיינו הולכים אליה. זה היה סוד לזמן מה. פרנק הכה אותי פעם כשניסיתי לעקוב אחריו כשהלך לשם, אבל איכשהו הצלחתי להגיע לשם בסופו של דבר. זה היה די מגניב כי זה היה עשוי מענפים שהיו שעונים על מסגרת, ומעליהם ענפי אורן. כשהיית בתוך הדבר הזה, ספק אם היית נותר יבש בגשם, אבל הרגשת די מוגן. הייתה שם גם "באר". זה היה בור עמוק שהם חפרו, שהיה מתמלא בגשם מפעם לפעם.

החדר האהוב עלי ביותר בבית הספר היה חדר התפירה, והמקום שהכי אהבתי לשבת בו היה ליד החממה. אני מסוגל לקרוא בחדר רועש, אבל שיחות הפריעו לי לפעמים, אז הייתי הולך למקום שקט יותר ; או, אם הייתי ב'חדר שקט' הייתי מנסה להשתיק את האנשים, וזה לא תמיד היה קל.

בהתחלה, כשרק הגעתי לבית הספר כולנו חשבנו שהוא יהיה הצלחה מסחררת ושלא יעבור זמן רב ויהיו לנו אלף תלמידים והרבה בנינים ודברים. זה נשמע נהדר, ובאמת חשבתי שזה יקרה. מאוחר יותר, כשבית הספר לא היה כל כך גדול הייתי מודע לכך שאין מסביבי כל כך הרבה אנשים, ובאמת רציתי שיהיו לי הרבה יותר אנשים לשוחח אתם. לא היה עוד מישהו שהיה מעוניין באלגברה כמוני וחשבתי שזה היה יכול להיות כיף לדבר עם מישהו שהיה מעוניין, לא לקבל עזרה, אלא פשוט לדבר על זה.

בזמן שהותי שם, ייחלתי באופן נואש שבית הספר יהיה גדול יותר. אני חושב, שעבורי, כתלמיד, זה היה הרבה יותר טוב אם הוא היה גדול יותר. רוב זמן שהותי שם, החברים היחידים שהיו לי בגילי היו גבריאל, ג'ודי ורודי, ולא בגלל שלא הייתי חברותי. זה היה בגלל שלא היו עוד ילדים בגילי. חברי היו אנשים ממש אינטלגנטיים ומעניינים , אך היה נהדר אם היו עוד. אני צריך להוסיף, שאינני זוכר שידידויות אישיות היו כה חשובות. מה שהיה יותר חשוב היה היכולת להצטרף לקבוצה של אנשים שאהבתי.

לפעמים עסקתי במתמטיקה במהלך השנים ההם אך בדרך כלל זה לא היה בבית הספר אלא בבית, בעזרת ספר לימוד למבוגרים בנושא יסודות המתמטיקה. כל מה שלמדתי לפני שלמדתי אלגברה, למדתי מן הספר ההוא, או על ידי שביקשתי שאחד מהורי יראה לי.

אחרי שפענחתי לעצמי את הפעולות הבסיסיות, לא מצאתי בזה עניין. ואז, בשלב מסוים, התחלתי להתעניין מדוע וכיצד פועלים פצצות אטום וכורים גרעיניים. אז הייתי פותח ספרים שלא הבנתי. הדבר הראשון שזיהיתי שאינני מבין אותו היה המתמטיקה בספרים האלה. קל היה לי לראות כי אחת הסיבות שאינני מבין כלום היא שלא הבנתי את המתמטיקה כלל, משום שהיא הייתה אלגברה, ומעולם לא חשבתי על אלגברה בכלל. היו דברים אחרים, אך זו הייתה הבעיה הראשונה. אז החלטתי ללמוד אלגברה כדי שאוכל לפענח את הדברים ביתר קלות. חיפשתי ספרי לימוד לאלגברה בספריה עד שמצאתי אחד שנראה לי בסדר, ואז פשוט קראתי אותו ועשיתי את כל התרגילים. זה היה משהו שעשיתי לבדי. לא הייתי זקוק לשום עזרה . כשדבר מה היה בלתי מובן לי, התמדתי עד שפתרתי את הדבר. היו שם אנשים שיכולתי לפנות אליהם, אבל לא פניתי לאיש מהם.

האלגברה לקחה לי פחות משנה. היו שני ספרים, אלגברה 1 ואלגברה 2. הדבר הכי מטופש היה שעשיתי את כל התרגילים בספר. לא הבנתי עד לזמן רב אחר כך שאף אחד לא לומד כך מתוך ספר לימוד. זה פשוט לוקח יותר מדי זמן. אז גיליתי שעדיין אינני מצליח להבין את מה שרציתי לקרוא. חשבתי לעצמי, טוב, מה שאני צריך לעשות עכשיו הוא לנסות ולהבין יותר טוב את יסודות הפיסיקה, אז פניתי לדני [ איש צוות ] שיעזור לי בזה. היה לי ספר לימוד בפיסיקה, ופשוט התחלתי בהתחלה, קראתי וניסיתי לפתור את התרגילים. כשהייתי מתקשה הייתי מחפש את דני וקובע אתו פגישה כדי לדבר אתו מתי שהוא ולשאול אותו שאלות.

נהניתי עד שהגעתי לפרק לימוד שלא יכולתי למצוא בו את ידי ורגלי, הפרק העוסק בנושא כיצד עובדים ג'ירוסקופים, שהיה ברבע הראשון של הספר, ופשוט לא הצלחתי להבין את זה כי אופן פעולת הג'ירוסקופים איננה מסתדרת עם ההבנה האינטואטיבית. אז הפסקתי לעסוק בזה כי הייתי מתוסכל ועייף מלהמשיך ולחשוב על זה מבלי להגיע להבנה של הדבר.

לימוד האלגברה היה פחות או יותר ממוקד מטרה, אף שלעולם לא השגתי את המטרה אליה כיוונתי, שהייתה לקרוא ולהבין מאמרים וספרים בנושא פיסיקה גרעינית; אך עדיין הלימוד היה ממוקד מטרה. אלא שזה היה לימוד לשם מטרה שאני רציתי להשיג אותה ולא מטרה שמישהו אחר אמר לי שעלי להשיג אותה. אני חושב שכך אנשים גורמים לעצמם להיות אומללים : במקום לחיות את חייהם לפי מה שהם רוצים לעשות, הם מנסים להשתמש באיזה סטנדרט אחר ועל פיו לחיות את חייהם. אני חושב שאנשים אמורים להיות שמחים. הם לא אמורים להיות עצובים. זה אנוכי, אבל אני חושב גם, שזה נכון.

לא חשבתי הרבה על מתמטיקה ופיסיקה אחרי שהפסקתי ללמוד פיסיקה. למעשה, לא חשבתי הרבה על מתמטיקה עד שהתחלתי ללמד אחרים בבית הספר. כשהייתי בן 12 הייתי בטח אומר כשאגדל, ארצה להיות זואולוג, כי התעניינתי אז בחיות.

בגיל 13 התחלתי לקחת שיעורי פסנתר. פשוט רציתי לדעת איך לנגן כמה שירים שאהבתי. לאחר כמה שבועות, המורה שלי לפסנתר הציעה לי לנגן מוסיקה קלאסית, ובזמן קצר מצאתי שממש אהבתי הרבה מן הדברים שהיא נתנה לי ללמוד, יצירות קצרות וקלות של היידן, בטהובן, ואנשים כאלה. בנוסף, התחלתי להאזין להרבה מוסיקה אחרי שהתחלתי את שיעורי הפסנתר. לפני כן, כמעט ולא האזנתי למוסיקה בכלל.

במשך כשנתיים , התאמנתי רוב הזמן בבית, ואחר כך התאמנתי תקופה בבית הספר. היו ימים שבהם התאמנתי הרבה יותר והיו ימים שבהם התאמנתי הרבה פחות. המשכתי בזה עשר שנים, ושעות האימונים בכל יום עלו בהדרגה עם השנים. היה לי חזון בו רציתי לנגן יצירות מסוימות, ואז הייתי מגיע למצב בו יכולתי לנגן אותן, ואז רציתי לנגן יצירות אחרות, קשות יותר. לא חשבתי מה זה נותן לי. חשבתי רק שזה משהו שאני רוצה לעשותו. אני מאמין שכל מה שאתה עושה, עוזר לכל דבר אחר שאתה עושה, כי אם אתה עושה דבר אחד שהוא קשה, זה לא כל כך שונה מלעשות דבר אחר שהוא קשה. אולי יידרשו מיומנויות פיסיות אחרות, ואולי הרגלים מנטליים אחרים, אבל נדרשת אותה רמה של ריכוז ואתו סוג של חשיבה.

מאיזושהי סיבה , התאהבתי בצליל של הצ'מבלו [ מקלדת עתיקה ] ומאד רציתי שיהיה לי אחד. היה נראה לי כיף לבנות אחד, וזה לא היה יקר כל כך. עבדתי בעבודה חלקית כך שהיה לי די כסף לקנות את העֶרכּה. בניתי אותו בבית הספר, וקיבלתי הרבה עצות מסֶם בשלבים שונים. ההוראות היו די ברורות. הרבה מזה היה מייגע ותובעני מבחינת זמן, אבל היו רק מעט דברים שהיו קשים. ההתחלה הייתה מהנה במיוחד; אתה צריך לבנות את התיבה, להדביק חלקים גדולים יחד, ולוודא שהחיבורים יוצאים יפה ודברים כאלה. אחר כך בהמשך, יש הרבה יותר דברים שקל לפשל בהם ואתה צריך לחזור עליהם כמה פעמים עד שזה יוצא טוב.

במשך השנים שהתעסקתי במוסיקה, עדיין שיחקתי בחוץ. אולי פחות, אבל הדברים שעשיתי בחוץ היו קצת שונים. עדיין שיחקתי הרבה כדורגל. שיחקתי קצת בכיבוש דגלים, אבל הבעיה הייתה שבשלב הזה כבר הייתי הרבה מדי גדול מכל האחרים. זה לא כיף אם אינך בגודל הממוצע פחות או יותר. כולם מפחדים ממך יותר מדי ואינך יכול להיות בלתי נראה. אם אתה קטן, אתה יכול לחמוק מעבר לקו מבלי שירגישו בכך. גם עשיתי טיולים רגליים וטיולי סקי ( Cross country ) והיינו גם חופרים ביערות למצוא בקבוקים, ורכבתי באופניים בסביבה, בדרך כלל עם חבר.

בגיל העֶשרֵה, נהייתי מעוניין בניהול בית הספר. האמת , אני לא יודע מדוע. אני זוכר שחשבתי שזה כיף להיות מעורב בדברים מסוימים , כמו הקטע המשפטי והמשפטים. חשבתי גם, שכמה שיותר אנשים יהיו מעורבים בניהול, כן ייטב. הרגשתי איזו מן חובה אזרחית להיות מעורב במידה מסוימת. כולם הרגישו נאמנים לבית הספר, אבל אנשים עשו דברים שונים בקשר לכך. אני לא חושב שהרגשתי יותר נאמן לבית הספר בגלל שהייתי מעוניין בניהול.

הייתי פקיד צרכי הבית לזמן מה. זה פשוט היה מישהו שהסתובב בבניין ודאג שתמיד יהיו מצויים נייר טואלט, מגבות נייר וסבון. הייתי צריך לארגן לי מישהו שיסיע אותי לחנות מדי פעם כדי לקנות ארגזים של נייר טואלט ומגבות נייר. הסבון שהיה לנו אז היה נורא, סבון באבקה שהיה כל כך גס ומחוספס שכמעט ולא יכולנו להשתמש בו. אם הוצרכת לרחוץ את ידיך יותר משלוש-ארבע פעמים ביום, היית מקבל פצעים בידיים.

הייתי פקיד תחזוקת הבניין במשך שנה אחת. ממש רציתי לדעת על הדברים האלה, ורציתי לעשות אותם ולראות מה טיבם. אבל לעולם לא הרגשתי שעשיתי עבודה מספיק טובה. זו לא הייתה עבודה גדולה במיוחד באותה שנה, לא הייתה שום פעילות מיוחדת. לא היה כסף להוציא. כל הדברים שצצו, יכולתי לתקנם בקלות, כמו ידית של דלת שנפלה באיזה מקום, או זגוגית של חלון שנשברה, דברים כאלה. כמו כן, אהבתי להתעסק בדברי חשמל ואלקטרוניקה שהיו ברשות התאגיד האור-קולי, והייתי מתחזק גם אותם.

הייתי פקיד משפטי כשהייתי בן 13. העבודה הייתה מדהימה. מערכת המשפט היום היא ממש מלוטשת לעומת מה שהיה אז. ניהלנו אז את כל הרישומים בכתב יד. היה רישום של כל משפט באמצעות מספר סידורי, והיה רישום לפי תוכן התביעה, והיה גם רישום לכל נאשם.

אז הייתי צריך לבצע את כל הרישומים האלה ובפעם הראשונה שעשיתי את זה הייתי בהלם; לקח לי זמן להתרגל לזכור לשים כל דבר במקום שלו. אני זוכר שישבתי ליד השולחן עם כל החומר הזה, ופשוט ניסיתי להבין מה לעשות עם כל זה והיכן למצוא את מה שאני צריך ואיפה לשים את הכל.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך להסתובב וליידע אנשים על משפטים. הדבר המפחיד היה לדבר עם ילד קטן שעדיין לא הבין איך מתנהלים הדברים. הרבה פעמים התקבלו תלונות, נגבּו עדויות והאסיפה הבית-ספרית הייתה מצביעה בעד קיום משפט לאיזה ילד שהיה חדש בבית הספר ועדיין לא הבין ממש מה מתרחש.

הפעלתי גם את מכונת השכפול במשך שנים רבות, ומיינתי לחוברות בכל פעם שהיה משהו ארוך, כמו העיתון או מאמר ארוך שמישהו היה מפרסם. אני זוכר איך מיינתי חוברות עם גבריאל. היינו מניחים קרשים ארוכים על השולחן כדי שנוכל להכניס עליהם יותר דפים. נהנינו מאד לעשות את זה. היינו פשוט פוסעים מעלה מטה לאורך הקרשים , משוחחים זה עם זה וממיינים את הדברים הארוכים האלה. לפעמים זה היה לוקח שעות. מצחיק, בדרך כלל אינני רואה את עצמי כדבּרן גדול, אבל מסתבר שדיברתי הרבה ועם הרבה אנשים. כנראה שדיברתי עם גבריאל יותר מאחרים, ושוחחתי עם מרגרט פארה כשבגרתי.

שנים, היו מלחמות מים ואף אחד לא עשה מזה עניין כי הן תמיד נעשו בחשאי, ואף אחד לא ידע עליהם ולא ידע בדיוק מי השתתף בהם. הטובות ביותר היו עם מגבות נייר שהיינו משרים במים

( “gloppies” ) וזורקים זה על זה. הזמנים הטובים ביותר היו בלילה בחורף, כשמחשיך כבר ב 4:30. הצוות כולו היה למעלה במשרד ולא היה אף אחד שעבד במטבח, אז הקומה התחתונה של בית הספר הייתה די פנויה מאנשים, בייחוד בחדר האומנות, המועדון המרכזי, חדר העבודה של הספרייה ואז למטה לתוך המרתף. המרתף היה האזור העיקרי של מלחמות המים. היית צריך להיזהר כשרצת מחדר האומנות ( שם הצטיידת במגבות נייר ומים, בדרך כלל ) אל המרתף, אבל ברגע שהגעת למרתף, רוב הסיכויים שלא יהיה שם אף אחד. היה ממש מגניב להיות בבניין כשלא היו בו הרבה אנשים והוא היה אפֵל ומסתורי. למעשה, מלחמות מים לא היו חוקיות, בזמנו. מאוחר יותר, חוקק חוק מיוחד לגביהם.

אהבתי את ארוחות הערב בסגנון "תרום כפי יכולתך", אבל פחות אהבתי את הפיקניקים האביביים משום שאהבתי להיות בבית הספר לאחר רדת החשיכה, ולהתרוצץ בחוץ. זה היה כיף ושונה, בעוד שכשהייתי קטן, הפיקניקים היו פשוט כאב ראש אחד גדול. היית בא לבית הספר, ובית הספר היה שם, אבל לא ממש יכולת לעשות את הדברים שרצית לעשות כי הרבה יותר מדי דברים קרו שם, ויותר מדי אנשים מסתובבים, והאנשים היחידים שרצית לבלות אתם היו החברים שלך, שהיו שם, רק שהיה קשה יותר לעשות אתם דברים כי היית בפיקניק.

למיטב זכרוני, אני חושב שתמיד ידעתי מהי האסיפה הבית-ספרית : המקום שבו נעשתה העבודה ונתקבלו ההחלטות. לפני שהתחלתי ללכת בקביעות, עשיתי מה שרוב הילדים הקטנים עושים; הם הולכים כשמשהו הנוגע להם ישירות עולה לדיון. בשלב מסוים, אני זוכר שחשבתי שאולי זה לא בסדר ושאולי כולם צריכים לבוא כל הזמן, ואז, בשלב אחר, החלטתי שכן, זה בסדר מצדי לתת לאנשים אחרים להחליט לגבי דברים שלא עניינו אותי. התמונה שהייתה לי בראש הייתה שמישהו אחר דואג לרוב הדברים ולא הייתי צריך להיות מודאג במיוחד בשל כך, כאשר ה"מישהו אחר" היו חברי הצוות ותלמידים בוגרים, אך בעיקר חברי הצוות. יחד עם זאת, הרגשתי שאני יכול להתלונן אם היה משהו שחשבתי שהוא לא בסדר או משהו שחשבתי שצריך לשנות.

כשהתבגרתי, נעשיתי ממש קצר רוח באסיפות. אני זוכר שחשבתי שלוקח לאנשים המון זמן להבין מה אחרים אומרים ואנשים מפספסים את הנקודה בדברי האחר, ואז הם אומרים דברים שהם בכלל לא בכיוון, בעצמם. לאחרונה למדתי, שבאסיפה הבית-ספרית , התנהגויות אלה הן פחותות בהשוואה לכל מסגרת אחרת כמעט, והאסיפה הבית-ספרית עובדת יפה לפחות כמו כל אסיפה דמוקרטית אחרת שאני מכיר.

ברגע שהתחלתי להשתתף באסיפות הבית-ספריות [ שבועי ] התחלתי ללכת גם לאסיפות הכלליות [ פעם-פעמיים בשנה ] . אף פעם לא חשבתי שלאסיפה הכללית יש תפקיד משמעותי בחיי בית הספר ובדרך כלל היה לי טוב שכך הדבר. כתלמיד, תמיד נטרתי קצת טינה לאסיפה הכללית , כאילו שהאסיפה הבית-ספרית צריכה להחליט בדברים האלה ואילו האסיפה הכללית הייתה לא לעניין. אני לא מציג זאת כאמיתה. אני רק מספר לכם איך הרגשתי.

כולם היו חברים בועדה המשפטית, כך שהיינו מודעים לתפקודה של המערכת המשפטית בצורה הרבה יותר אינטימית משאר חלקי בית הספר. אני חושב, שכילד קטן, זה יותר חלק מן החיים שלך מאשר התפקידים האחרים במנגנון בית הספר. לא רק שאתה משתמש בה, אלא אתה גם משתתף בהפעלתה בשלב מסוים.

המערכת המשפטית הייתה מוקד מעניין של עימות בבית הספר. בייחוד המשפטים. כל התקופה שהייתי מעורב, המשפטים היו נדירים מאד, כך שכשסוף סוף היה מתקיים אחד, זה היה אירוע מיוחד כזה. הייתה הרבה התרגשות מַקדימה ואנשים דִבּרו על זה, ואז אנשים היו טוענים את טענותיהם ומנסים לשכנע אחד את השני, ולבסוף זה היה עולה להכרעה לחבר המושבעים, כך שזה תמיד היה מאלֵף. אני חושב שהדְרַמַה שבדבר מאד עניינה אותי. כלומר, הצדק המשפטי היה נחמד, אבל אני לא חושב שהוא היה מעניין לכשעצמו.

לא היה סיכוי שלא תקבל יחס הוגן, כאשר הובאתָ למשפט. הועדה הייתה מנהלת חקירה והם היו מפיקים איזה דו"ח, ואם הדו"ח היה שגוי, זה לא היה חשוב כל כך כי הכל היה מתברר במשפט. היו מספיק איזונים ובלמים. זה היה קשה למדי להימצא אשם בדבר שלא עשית.

זאת הייתה נקודה חשובה בעיני, משום שלפעמים ניצלתי את זה. הייתי ממש קפדן על פרטים, וכשאנשים הביאו אותי להישפט על דברים שידעתי שאינם נאותים, אך לא היו מנוגדים לחוק, לא התכוונתי להרשות להם להרשיע אותי על עבירה שלא ביצעתי. כנאשם, לא פחדתי, אך הייתי מתוח. זה דומה יותר לפחד שאתה מרגיש כשאתה עומד לדבר לפני קבוצה של אנשים, מאשר לפחד שאתה מרגיש כשאתה חושש שדברים רעים הולכים לקרות לך.

תמיד חששתי יותר מן הבושה מאשר מן ההרשעה. באופן כללי, היה חשוב לי לדעת שאני יכול להגן על עצמי ולשכנע אנשים אחרים בצדקתי.

קשר הגומלין העיקרי שהיה לי עם הצוות היה בשיחות עמם. הם היו חשובים בעיני בגלל מי שהם היו. פיתחתי קשרים רגשיים חזקים עם רוב הצוות שהיו בבית הספר לאורך זמן, משום שהם היו אנשים שבאמת אהבתי וכיבדתי, ולא בהכרח בגלל הדברים שהם עשו למעני, ולא בגלל הדברים שהם עשו למען בית הספר, אם כי גם זה היה חשוב.

יחסי האישיים אתם היו תמיד טובים. בהחלט היו זמנים בהם הייתי ממש מעוצבן על דני, במיוחד, אבל אינני זוכר שום מקרה של כעסים לטווח ארוך. זה תמיד היה בנוגע לדברים קטנים שקרו בבית הספר. וזה לא השפיע לרעה על מערכת היחסים האמיתית שהייתה לנו.

באופן כללי, אהבתי שהצוות היה ידידותי, ואהבתי שהם נמצאים שם, אבל לא במיוחד רציתי שיבואו לחפש אחרי. בהחלט לא רציתי שינסו לגרום לי לעשות דברים ואפילו לא במיוחד רציתי שיפנו אלי אלא אם כן היה להם משהו ספציפי שהיו צריכים לשוחח איתי עליו. התאים לי הרבה יותר שאני אחפש אותם כשארגיש צורך בכך. בדרך כלל לא היה מדובר ברצון לארגן יחד אתם משהו בקנה מידה גדול, הלוקח הרבה זמן . בדרך כלל זה היה פשוט לקבל עזרה בדברים מסוימים, או לשאול שאלה על דבר מסוים. דוגמא לכך היא נגרות, שעסקתי בה זמן מה. כשרציתי ליצור משהו בעץ, רציתי להיות מוסמך להשתמש בכלים ולפעמים ביקשתי עזרה בפעולה מסוימת, אבל לא רציתי שמישהו יעשה איתי את הפעולה לכל אורכה.

אם הייתי אדם שפחות מתעקש לא לבקש עזרה ברוב המקרים, אז היה אולי לצוות תפקיד גדול יותר בעשייה איתי, בהוראה שלי, או בניסיון לעזור לי למצוא מה הדבר שאותו אני רוצה לעשות. רציתי שיעזבו אותי לנפשי, ובמבט לאחור דבר לא גורם לי לחשוב שטעיתי ברצון הזה. לא הייתי הולך ליזום שיעור אם התעניינותי הייתה שוּלִית, הייתי פשוט קורא ספר בִמקום.

תמיד דאגתי קצת בעניין בחירות הצוות. היו תקופות שחברי צוות מסוימים לא היו אהודים זמנית, ואז היו תוצאות ממש לא טובות בבחירות, וזה תמיד נראה לי עצוב. רוב הצוות היה שם לאורך הרבה זמן והשקיע כל כך הרבה בבית הספר שזה תמיד נראה לי נורא כשמישהו קיבל "פריחה" של 15 קולות "נגד" בשנה אחת ; הם בטח הרגישו נורא. הדבר האחר היה, שלפעמים אנשים משוגעים באו ורצו להיות בצוות, אבל תמיד היינו מספיק חכמים כדי לא לבחור בהם, אז זו לא הייתה ממש בעיה. אני חושב שזה רעיון טוב שילדים בוחרים את המורים שלהם. הכל נוטלים החלטות שגויות לפעמים, ואני בטוח שלעיתים בחרנו אנשים לצוות שכפי הנראה לא היו צריכים להיבחר , אם כי אינני יודע אם קרה גם ההפך. אבל אני סבור שמרבית הסיכויים הם שעשינו החלטות טובות יותר מאשר בכל שיטה אחרת. הבעיה היא, מי ייקח את ההחלטות אם לא אנחנו ? מי שזה לא יהיה, הם בטח יעשו את זה פחות טוב מאתנו. אינני יודע על שום חלופה עדיפה. החלופה שבה לא התלמידים הם אלה המחליטים מי יעבוד בסדברי וואלי הייתה חותרת תחת אשיה בסיסית של סדברי וואלי שהיא, שהתלמידים מחליטים מה טוב עבורם. להשאיר את הכל כפי שהוא, ולשנות רק את הדבר הזה יהיה דו-פרצופיות ממש.

זה אחד הדברים שהופך את השיחה על סדברי וואלי לקלה. מהרבה בחינות, דווקא קשה לדבר על בית הספר כי קשה לשכנע אנשים שיאמינו לך כשאתה מתחיל לנסות ולתאר אותו, אבל אחד הדברים שמקלים עליך הוא שזה ממש כֵּן, כך שכשאתה אומר משהו אתה ממש מתכוון למה שאתה אומר; אז כשאתה אומר שבית הספר מנוהל באופן דמוקרטי, ושביסודו של דבר, הכוח נמצא בידי התלמידים, אתה לא משקר. אין כאן שקר כמו : "בעצם, יש להם את הכוח חוץ מכמה החלטות שאינם יכולים לקבל" . לאחרונה אמרתי למישהי: " התלמידים יכולים לעשות מה שהם רוצים" והיא אמרה : "או, זה נשמע כמו בית ספר מונטסורי" ואני אמרתי: " לא בדיוק, כי אם את רוצה לצאת החוצה ולשחק כדורגל כל היום, זה קצת קשה בבית ספר מונטסורי" והיא אמרה " אתה מתכוון שאפשר לצאת החוצה ולשחק כדורגל כל היום ? " אז אמרתי " כן, התלמידים יכולים לעשות מה שהם רוצים" ואז היא אמרה : " טוב, שמעתי אותך, אבל לא ממש האמנתי לזה".

אנשים היו שואלים אותי על בית הספר לפעמים, אבל אף אחד לא ניסה לשכנע אותי לא ללכת לשם. כנראה שהייתי אני יותר מעצבן מאשר האנשים שהיו שואלים אותי, כי הייתי מנסה לשכנע אותם שכל אחד צריך להיות בבית ספר כזה. היה נראה לי שזה ברור מאליו שזהו סוג החינוך שכל אחד צריך לקבל.

אני חושב שההורים שלי היו מודאגים קצת בקשר אלי. אני לא בטוח לגבי אמי. אבי אמר שהוא דאג קצת בקשר אלי, אבל שהוא הצליח לעזוב אותי לנפשי, ושזה היה טוב. אני מניח שגם אני הייתי נוהג כך . אני בטח אדאג בקשר לילדי, אבל ככה זה. כל אחד דואג בקשר לילדים שלו. כל מי שאני מכיר דואג בקשר לילדים שלו, לא משנה מה קורה ולא משנה מה הילד עושה, אז בטח הייתי דואג בקשר לזה אבל אני מקווה שאוכל להיות מסוגל לא להתערב. אם לא אצליח, אינני יודע מדוע מישהו אחר יוכל, כי לי יש סיבה טובה יותר מכולם לעזוב אותם לנפשם.

לאחרונה, מישהו שאל אותי אם הייתי מוכן כהלכה ללימודים במכללה. הייתי מספר להם על סדברי וואלי, והם כל הזמן שאלו אותי " לא היה לך קשה עם נושא X כשלמדת במכללה?" ו – "לא היה לך קשה עם נושא Y כשלמדת במכללה?" . כן הייתי מוכן היטב. אני סבור שבאופן כללי, אנשים מסדברי וואלי הם כאלה ; לאו דווקא בגלל שיש להם בדיוק את המיומנויות המצופות מהם, אלא משום שיש להם את המיומנות לדעת כיצד לדאוג לעצמם באופן כללי, כך שכמגיע הרגע בו הם צריכים לעשות דברים מסוימים, הם יכולים לעשות אותם. האנשים שהכרתי במכללה שהיו להם בעיות, היו אנשים שלא היו מתורגלים בלהחליט מה לעשות ביומם, מה לעשות בחודשם או מה לעשות עם חייהם.

הייתי מאד מתוח לקראת הגנת התזה שלי [2]. הייתי בן 17. בדרך כלל סיפרו אנשים על כמה השנים האחרונות שלהם בבית הספר, ועל מה תכננו לעשות בעתיד המיידי. לא ממש רציתי לעשות את זה ככה. זה נשאר לי מתקופת הילדות. הייתה לי דעה שאיכשהו, צריך שתגן על תזה לפיה אתה אישית מוכן לקחת אחריות מלאה על עצמך, ולא רציתי לעשות זאת על ידי כך שאספר מה מעשי בזמן האחרון, ומה תוכניותיי לעתיד. אז החלטתי לדבר על מהי אחריות לדעתי, ולהסביר מדוע אני חושש שאני בָּשֵל לחיות את חיי בהתאם לכך. הייתי קצת מתוח כי לא ראיתי לפני אף אחד שעשה את זה כך, ועשויות היו לצוץ כל מיני שאלות משונות. ואכן, אנשים שאלו כמה שאלות מוזרות. זה בהחלט היה משמעותי בשבילי, רגשית, כמין טקס מעבר לבגרות, לעמוד מול כל האנשים שהכרתי כל כך הרבה זמן, ולומר להם שאני מוכן לעזוב, ומדוע.

בחרתי לעזוב את בית הספר כשהרגשתי שאינני רוצה עוד דבר ממנו. לא לקח לי הרבה זמן בכלל להחליט לעזוב. אני מניח, שמבחינה מסוימת זה לקח לי שמונה שנים, אבל כשהרגשתי שאני מוכן, זה לא לקח לי הרבה זמן בכלל.

[1] אנשים – לאורך החיבור, אנשים הוא תרגום חלקי למושג People שבשפה המדוברת דומה קצת ל- חֶברֵה' .

[2] הגנת התזה – מי שחפץ לקבל תעודת גמר מבית ספר סדברי וואלי, צריך לגבש תזה המוכיחה את היותו בוגר ומתאים להצטרף לחברה הכללית כשותף פעיל ותורם. המועמד צריך לשכנע את חבריו כי הוא ראוי לסיים פרק זה בחייו.