Make your own free website on Tripod.com

תשובות לשאלות נפוצות

 

(מבוסס על שאלות ותשובות מתוך אתר בית ספר Booroobin Sudbury School , אוסטרליה, אשר הושאלו מבית הספר Alpine Valley School ברשותם. תירגום מאנגלית : איתן גרינברג, עם התאמה לבית הספר הדמוקרטי בירושלים מאת שושנה לונדון ספיר.)


תוכן:

  1. מהו בית ספר דמוקרטי במודל סאדברי?
  2. אם התלמידים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, מה מונע מהם לא לעשות כלום למשך היום כולו ?
  3. האם אתם מחייבים את הילדים ללמוד לקרוא? ומה לגבי מיומנויות יסוד אחרות?
  4. האם אין להעניק לכל התלמידים את אותו הרכב מיומנויות?
  5. אם זהו בית ספר המנוהל באופן דמוקרטי, היש לו מבנה כל שהוא, ומה לגבי חוקים?
  6. אין כאן יצירת מעין עולם אחר? כיצד הילדים ידעו להתמודד עם העולם האמיתי?
  7. עברתי את מערכת החינוך הרגילה ואני בסדר. מדוע חיי ילדי יהיו יותר טובים אם ארשום אותם לבית ספר דמוקרטי ?
  8. אם התלמידים מכוונים בעצמם את תהליך הלימוד ומנהלים לבד את מערכת המשפט, מהו תפקיד הצוות ?
  9. האם לא יפסידו תלמידי בית הספר הדמוקרטי בירושלים מכך שלא ייחשפו למקצועות מסויימים בגלל העדר תכנית לימודי חובה?
  10. מה עם הבגרות?
  11. לפני שהתחילה ללכת לבית הספר היתה בתי בעלת עיניים נוצצות, היא היתה סקרנית, פעילה, חברותית, שמחה ומשתפת-פעולה. כעת היא מסוגרת, לא מתעניינת, לא מתקשרת, לא עוזרת ויש לה מצבי רוח. מה השתבש ?
  12. האין צורך ללמד ילד על מנת שילמד ? ישנם כל כך הרבה דברים ללמוד בעולם. כיצד תלמד בתי את כל מה שהיא צריכה לדעת אם לא בבית הספר הרגיל?
  13. אם מאפשרים לילדים לבחור בעצמם את פעילותם - יום יום, כל היום – האם לא יבחרו לא לעשות דבר, להשתעמם או להיות למטרד ?
  14. או.קיי, אז אתם דומים קצת ל…

מהו בית ספר דמוקרטי במודל סאדברי?

בית ספר דמוקרטי במודל סאדברי הוא מסגרת חינוכית המונחית על ידי ערכי החירות, השיויון, הכבוד לילד והאמונה כי האדם נולד עם דחף עז ללמוד. התלמידים בבית ספר כזה חפשיים להחליט כיצד יבלו את זמנם ובמה יעסקו. תפקיד הצוות החינוכי הוא לאפשר להם לעשות זאת ולסייע במידה והדבר מתבקש. ילדים מכל שכבות הגיל 5 – 18 נמצאים במרחב אחד וחופשיים לחבור זה לזה כרצונם. אין חלוקה לכיתות. החלטות הנוגעות לחיי הכלל מתקבלות בהליכים דמוקרטיים על פי רוב, באסיפת בית הספר אשר בה לכל ילד ולכל מבוגר יש קול אחד שווה. חוקי בית הספר נחקקים על ידי האסיפה ונאכפים על ידי ועדת זכויות הפרט, המורכבת מתלמידים ואנשי צוות המשרתים בה בתורנות. כל דרכי הלמידה בבית הספר הן בעלות ערך שווה: משחק, שיחה, פעילות גופנית, יצירה אמנותית, מוסיקה, קריאה, ולימוד אישי או קבוצתי. החיים בבית ספר זה הינם מלאי הנאה, עשירים ומספקים.

חזרה למעלה

אם התלמידים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, מה מונע מהם לא לעשות כלום למשך היום כולו ?

כל מה שיבחרו התלמידים בבית הספר הדמוקרטי בירושלים לעשות בזמנם, יהא זה לשבת בבדידות ולחשוב, לשחק בקלפים, לקדר, או לקרוא ספר -  הוא חלק מהלמידה שלהם. לעולם אין הם "עושים כלום" וכל פעילות היא בדיוק הדבר שבו הם מתעניינים וממנו הם ומוכנים ללמוד. טבעי ביותר שילדים יאתגרו את עצמם במסגרת מאמציהם להבין את עולמם.

חזרה למעלה

האם אתם מחייבים את הילדים ללמוד לקרוא? ומה לגבי מיומנויות יסוד אחרות?

תלמידים לומדים בטבעיות את המיומנויות הבסיסיות, קרי קריאה כתיבה וחשבון, תוך כדי השגת יעדים אחרים וביצוע פרוייקטים, ולא כנושאים בפני עצמם. התלמידים רוכשים מיומנויות אלה בהקשרם הנכון ותוך כדי יישומם בפועל, ולא כ"נושאים" נפרדים, תיאורטיים (אלא אם כן יש לתלמיד מסויים התעניינות כזאת) . לימוד טבעי זה הינו קל, מהיר ויסודי; עם זאת, ילדים ישלטו בנושאים במגוון רחב של גילאים. התיזמון עשוי להתאים, או לא להתאים לתזמון הלימודים הקבוע בלוח הלימודים של בית הספר הרגיל המחולק לכיתות גיל. מאחר ולא מוצמדת סטיגמה ללומד המאוחר או פרס ללומד המקדים, הבדלים אלה אינם מהוים בעיה מיוחדת לבית הספר או לתלמיד. תלמידים שעזבו את בתי ספר במודל זה, התקבלו, על פי רוב, לכיתות מתאימות להם על פי גיל. מוריהם של תלמידים אלה העידו על בטחונם העצמי, מודעותם העצמית, היוזמה וההנעה הפנימית שאיפיינו אותם.

חזרה למעלה

 האם אין להעניק לכל התלמידים את אותו הרכב מיומנויות?

בעולמינו המשתנה במהירות, נראה בבירור כי ייצור בוגרים שהם העתקים זהים אלה לאלה, איננו צריך להיות המטרה של בתי הספר. במגוון ההתמחויות הקיים כיום, רוב האנשים אינם משתמשים באותן ה"מיומנויות" (להוציא מיומנויות תקשורת בסיסיות). המיומנויות המאפשרות לאדם למצוא את מקומו בעולם הן מיומנויות המושגות כאשר אדם לוקח אחריות על חייו הרבה לפני שהוא מגיע ל"גיל הקסם" 18.

תלמידים בבית הספר הדמוקרטי בירושלים צועדים בדרך להשגת אותה אחריות, בעודם מעצבים את דיעותיהם, מחליטים החלטות חשובות, מתמודדים עם הצלחה וכשלון, ונוטלים אחריות לתוצאות מעשיהם. ברוכשם מיומנויות אלה, בוגרינו מבטיחים לעצמם כי יוכלו למצוא את מקומם בחברה, ולהפוך תוך כך לחברים תורמים בקהילה .

 

חזרה למעלה

אם זהו בית ספר המנוהל באופן דמוקרטי, היש לו מבנה כל שהוא, ומה לגבי חוקים?

לבית ספר הדמוקרטי בירושלים יש מבנה משמעתי שונה מזה המצוי ברוב בתי הספר. בדומה לדמוקרטיה שבה אנו חיים, יש שיטת ממשל, עם מערכת חוקים ומערכת משפטית. ההבדל הוא, שבדמוקרטיה הישירה שלנו לכל בעל זכות בחירה יש גם זכות להשתתף באופן פעיל בממשל. רק תלמידים החיים את הדמוקרטיה הלכה למעשה, עם הזכויות והחובות, יהיו מוכנים כהלכה לדמוקרטיה בחברה הכללית. אסיפת בית-הספר מחוקקת חוקים כדי לענות על צרכים ספציפיים ועניינים העולים בבית הספר. כשבית הספר הוקם בספטמבר 2002 היו לו שלושה חוקים בלבד אשר נוסחו על ידי ועדת החוקה של העמותה להקמת בית הספר, שחבריה היו הורים, תלמידים ומורים. החוקים היו: "לחברי הקהילה יש הזכות ללמוד בסביבה בטוחה רגשית ופיזית," "לכל אחד בקהילה יש חופש דיבור בתוך המסגרות הדמוקרטיות של בית הספר על פי הכללים שיקבעו על ידי אסיפת בית הספר," ו"לחברי הקהילה יש הזכות שרכושם הפרטי והציבורי לא יפגעו." בחודשים הראשונים של השנה נחקקו עשרות חוקים נוספים. מכיון שהיו אלה התלמידים עצמם שחוקקו את החוקים בהיענות לצרכי הקהילה הבית ספרית, הכל נשמעים לחוקים ומיישמים אותם. מעשים המאיימים על שלומם של יחידים או הקהילה אינם מקובלים על התלמידים המנהלים את בית הספר שלהם. בנוסף, חבר שופטים מטעמם, ועדת זכויות הפרט, מטפלת בכל העבירות והתלונות נגד התלמידים או הצוות.

חזרה למעלה

אין כאן יצירת מעין עולם אחר? כיצד הילדים ידעו להתמודד עם העולם האמיתי?

בית ספר במודל סאדברי הוא השתקפות של העולם האמיתי. מעט מאד ממה שבית הספר עושה הוא חדש. בית הספר ממשיך את חיי הכפר הקדם-תעשייתי במקום שנפסקו, תוך שהוא מנצל את יתרונות עידן המידע, ואת נסיון החיים של צוות נבחר. בית הספר הדמוקרטי בירושלים מסייע לתלמידיו להתכונן לחיים שאחרי שנות הלימודים. הוא עושה זאת על ידי כך, שהוא מעניק להם זכויות, ובד בבד גם מטיל עליהם חובות שיידרשו מהם גם בקהילה הכללית.

 

יש להם את הזכות להיות שותפים מלאים בקבלת ההחלטות, ובכל מקרה הם חשופים באופן שגרתי לפרטי הניהול היום-יומי של בית הספר. פירושו של דבר-  קביעת חוקים, מינוי צוות ופיטורין, קביעת תקציבים, שקילה והגעה להחלטות בנוגע לתלונות על עבירות על חוקי בית הספר, ראיון תלמידים מועמדים חדשים ובני משפחותיהם, ביצוע תפקידי פקידות, הנהלה וחברות בתאגידים הבית-ספריים. בית הספר הוא חלק מן הקהילה הגדולה. באמצעות מעורבותם של התלמידים בקהילת בית הספר ובקהילה הגדולה, הם רוכשים יכולת והתמצאות בחיים במובן הרחב ביותר. הם מפתחים בקלות את הידע, היכולות והמיומנויות הדרושים להם כדי שיהיו למבוגרים אחראים ובטוחים בעצמם. זה כולל מיומנויות בתקשורת עם בני אדם בגילאים שונים, הכרת חיי היום-יום, והכרת עצמם והתעניינויותיהם.

 

הם לומדים לדעת שכסף צריך להרויח, והם לומדים כיצד לאזן את הוצאותיהם מול הכנסותיהם. הם עדיין יודעים איך ליהנות ומודעים לדברים המהנים אותם. הם יודעים שיש דברים שאולי אינם כל כך מהנים, אך הם חיוניים לחיים. הם יודעים שעליהם להיות יצירתיים, מונעים עצמית מבפנים, ושעליהם ליזום בעצמם את כל מעשיהם ופעילויותיהם. מעל הכל, הם יודעים כי הינם אחראים על עצמם באופן מלא.

 

חזרה למעלה

עברתי את מערכת החינוך הרגילה ואני בסדר. מדוע חיי ילדי יהיו יותר טובים אם ארשום אותם לבית ספר דמוקרטי ?

הלימודים בבית ספר הדמוקרטי בירושלים יהיו שונים ממה שחוית. מחקרים מראים כי בוגרי בית ספר   Sudbury Valley , המשמש מודל לבית הספר הדמוקרטי בירושלים, חיים חיים מוצלחים. הם התקבלו למגוון מוסדות להשכלה גבוהה, בהם היוקרתיים ביותר, והשתלבו במגוון מרשים של מקצועות, עיסוקים ועסקים. הספר "מורשת של אמון " (A Legacy of Trust) מתעד דברים שבוגרי סאדברי וואלי עושים בחייהם. בוגר של בית הספר הדמוקרטי עשוי להיות אדם עם הערכה עצמית גבוהה, המכיר את עצמו היטב ויודע מהם התחומים המעניינים אותו משום שבחן אותם בפועל, ויודע מה מתאים לו ומה לא.

 

דיווחים שהגיעו אלינו לבית הספר מצביעים על כך שאפילו אצל תלמידים שבילו בבית הספר זמן קצר הורגשו שינויים משמעותיים לטובה במוטיבציה, ביוזמה ובגילויי אחריות. זאת משום שבבית הספר לא אומרים להם ללמוד דברים שמישהו מכתיב להם שרירותית כחובת לימוד. כמו כן, יש להם הזדמנות ללמוד מתוך ניסוי וטעיה, וחופש להכשל מבלי שיצביעו עליהם או יתנו להם ציונים נמוכים. בדבקותם באותם הדברים שאותם יש להם תשוקה של ממש לדעת, התלמידים מגלים חיוניות והשתוקקות לכבוש מטרות לימודיות חדשות, בהפכם את הלימוד לחויה מהנה, מרגשת ומאתגרת. הם מגלים שהלימוד הוא תהליך הנמשך לאורך כל החיים. הם מאתגרים את עצמם במקום שיצטרכו לעמוד לבחינות שרירותיות. הם זוכרים מה היה חשוב להם, בצברם בסיס ידע ונסיון תוך כדי התפתחותם. הם גם מכירים בערך העבודה העצמית החשובה לעיתים, כמו גם ערך העבודה תוך כדי שיתוף פעולה עם אחרים בהשגת יעדים ומטרות משותפים. הם לומדים להתמודד עם עימותים בדרכים רבות ומגוונות. הם לומדים לסמוך על מערכת צדק שיוויונית והוגנת, שבה עליהם למלא את תפקידם כחברים בעלי- אחריות בקהילה. החיים נעשים הרבה יותר מלאים ומספקים, ואתגרים חדשים מתקבלים בהתלהבות ובהתמסרות מלאה.

חזרה למעלה

אם התלמידים מכוונים בעצמם את תהליך הלימוד ומנהלים לבד את מערכת המשפט, מהו תפקיד הצוות ?

אנשי הצוות הינם מבוגרים אתם התלמידים מרגישים חופשיים, ומהם הם רוצים ללמוד. הצוות יתמוך בכל התלמידים הבאים אליהם על ידי מציאת משאבי למידה בתחומים בהם הם מתעניינים. חברי הצוות מהווים דוגמה אישית של מבוגרים מוצלחים. גם הם בלומדים, ותשוקתם ללימוד מהווה זרז לגירוי התעניינותם של התלמידים בלמידה. הדבר תורם גם לעושר הידע, ההתעיינויות, ולמגוון השיחות המתקיימים בבית הספר, ההופכים אותו לסביבה לומדת אמיתית, ולא סתם מועדון חברתי.

 

[ קוראים המתעניינים ללמוד עוד על תפקיד הצוות בבית ספר סאדברי וואלי מוזמנים לעיין במאמר בשם

 " האומנות שבאי- העשייה " The Art of Doing Nothing " מאת חנה גרינברג הנמצא באתר homepage.mac.com/ethang ] .

חזרה למעלה

האם לא יפסידו תלמידי בית הספר הדמוקרטי בירושלים מכך שלא ייחשפו למקצועות מסויימים בגלל העדר תכנית לימודי חובה?

בעולם הבתר-תעשייתי, עתיר המידע, שבו אנו חיים כיום עולם של תקשורת, ירחונים, טלקומוניקציה, אוטוסטרדת המידע והאינטרנט, טלויזיה בכבלים ובלווין, וסרטי וידאו על כל נושא שבעולם הילדים מוצפים במידע. הם חשופים ליותר מידע, רעיונות, תרבויות, שפות ומדע , מאשר אפילו המבוגרים המשכילים ביותר שמלפני 50 שנה. נוכח הטווח הרחב של הפעילות האנושית וההתמחויות השונות הקיימות, אין בית ספר או שיטה היכולים להתייחס ולתת חשיפה נאותה לכולם, בייחוד לאור הכרתנו כי כל תלמיד הוא אינדבידואל עם התעניינות וכיוון הייחודי לו. בבית ספר הדמוקרטי בירושלים אנו טוענים, כי הנושאים אליהם צריכים התלמידים להיחשף הם אלה שבהם הם מתעניינים, מוכנים ללמוד עליהם, או מתכננים ללכת כברת דרך איתם.

 

למעשה, ישנה חשיפה הרבה יותר רחבת היקף בסביבה זו מאשר קיימת בהגדרת "תחומי הידע העיקריים" עליהם מסתמך החינוך הרגיל. במקום להיות מבודדים בכיתה של בני גיל דומה, תוך שימוש בתכנית לימודים הנכפית על ידי אדם אחר, התלמידים יפתחו את תכנית הלימודים שלהם בעצמם , בלומדם ראש בראש עם תלמידים ומורים מכל גיל, וייחשפו ויאותגרו תוך כדי כך, לרעיונות חדשים ומלהיבים ולאפשרויות חדשות הנובעים מתוך התערות בקהילה, פעילויות חוץ לימודית רבות ומגוונות, ושיתוף רעיונות בין חברים בגילאים שונים, רקעים שונים והתעניינויות שונות. בדרך זו רוכשים התלמידים איזון, בגרות ומודעות עצמית העולים על מה שרואים בתלמידים בני אותו הגיל בבתי ספר אחרים.

חזרה למעלה

מה עם הבגרות?

חלק מהתלמידים הלומדים בבית הספר הדמוקרטי כיום מתכוונים להתחיל ללמוד לבגרות בשנה הבאה. ואולם, כל עוד בית הספר הדמוקרטי אינו מוכר על ידי משרד החינוך, אין ביכולתנו לערוך בחינות בגרות במסגרת בית הספר. תלמידים המעונינים לעשות בגרות יכולים ללמוד בבית הספר הדמוקרטי ולעשות את הבחינות כתלמידים אכסטרניים. צוות בית הספר יוכל לסייע לתלמיד להתכונן לחלק מהבחינות ובחלק אחר יהיה עליו ללמוד בכוחות עצמו. כדי לגשת לבגרות על התלמיד להיות בעל מוטיבציה פנימית מובהקת ואחראי על לימודיו.

חזרה למעלה

לפני שהתחילה ללכת לבית הספר היתה בתי בעלת עיניים נוצצות, היא היתה סקרנית, פעילה, חברותית, שמחה ומשתפת-פעולה. כעת היא מסוגרת, לא מתעניינת, לא מתקשרת, לא עוזרת ויש לה מצבי רוח. מה השתבש ?

צורת הלמידה הטבעית לכל ילד, ולמעשה, חלק חשוב גם מלמידת המבוגרים, היא באמצעות משחק. משחק הוא פעילות יזומה עצמית ומונעת עצמית, שבאמצעותה חוקר האדם מצבים, חומרים או רעיונות המהווים את מוקד התעיינותו באותו זמן נתון. הלומד נמצא בשליטה מלאה בכל פן של המשחק, וזה כולל מה לחקור, כמה זמן לעסוק בכך ומה הלאה.  במהלך המשחק, הלומד איננו בהכרח מבקש מעורבות של אחרים. במהלך המשחק הלומד חוקר ופותר בעיות הקשורות לחומר שלפניו או למצבים מן החיים האמיתיים. משחק הינו דרך בטוחה ומספקת ללמוד על העולם שמסביב. ילדים הלומדים באמצעות משחק מצליחים לשמר את כל האיכויות של הילד הטרום-בית סיפרי (כלומר, הלומד הטבעי) . הם נשארים סקרנים, מונעים פנימית; מתמידים; בעלי בטחון עצמי והכוונה עצמית. משחק, במובן הטהור של המילה, כמעט ואיננו מורשה או מעודד על ידי בית הספר הסטנדרטי.

 

בבית הספר הדמוקרטי משחק נחשב לאחד האמצעים היעילים ביותר ללמידה . רוב (אם לא כל) התלמידים בבית הספר שלנו משלבים משחק בהרבה מפעילויותיהם והוא מהוה להם דרך לימוד חשובה. בית הספר מטפח, מעודד ומקדם דרך לימוד טבעית זו.

חזרה למעלה

האין צורך ללמד ילד על מנת שילמד ? ישנם כל כך הרבה דברים ללמוד בעולם. כיצד תלמד בתי את כל מה שהיא צריכה לדעת אם לא בבית הספר הרגיל?

יש הרבה דברים ללמוד בעולם , וידע חדש, מידע חדש ומיומנויות חדשות הנולדים ונרכשים בכל דקה ובכל יום. לבני האדם יש מאגר אדיר של מידע, ידע ומיומנויות לבחור מהם בבררם לעצמם דרך בחיים. חלקם יקדישו את חייהם לאומנויות מוסיקה, מחול, ציור, מלאכת יד, קולנוע; חלקם לחינוך; חקלאות; סביבה; מחשבים; מולטימדיה; אירוח; רפואה; הורות; הנדסה; אדריכלות; מדע; פוליטיקה הרשימה נמשכת. אין אדם שיודע את כל מה שיש לדעת על כל תחומי הידע, ועל כן גופי החינוך המסורתיים חייבים לשאול את עצמם "איזה ידע הוא בעל הערך הרב ביותר עבור החברה העכשווית והעתידית?". הידע ה"בסיסי" הזה מוצג בבתי הספר כתוכנית לימודי חובה הכוללת מספר תחומי מפתח, ובהם לשון, מתמטיקה, מדע, שפה זרה, אומנויות, בריאות וחינוך גופני, לימודי חברה וסביבה וטכנולוגיה. על כל תלמיד ותלמידה להיות מיומנים בכל אחד מן התחומים הנפרדים האלה. במשך הזמן, התכנים והכמות של תחומי המפתח השונים נהיים יותר יותר מורכבים. התלמידים נתונים ללחצים הולכים וגוברים לספוג ואח"כ לפלוט חזרה ידע שכמעט ואין לו נגיעה לצרכים האמיתיים הנדרשים מחבר בחברה אזרחית דמוקרטית, לא כיום ולא בעתיד.

 

בניגוד לכך, התלמידים בבית הספר הדמוקרטי יכולים לבחור בתחומי לימוד שבאמת מעניינים אותם, ולקבוע בעצמם את מידת ההתעמקות שלהם בנושא, וכתוצאה מכך הם תמיד בשליטה מלאה על תהליך הלמידה. החיים עצמם מציבים בפני התלמידים את הצורך ללמוד עובדות בסיסיות ומיומנויות יסוד, הנחוצות להם כדי להתמודד בהצלחה עם חיי היום יום, לתקשר ולתפקד בצורה מוצלחת בסביבתם, וגם להמשיך לרדוף ולהשיג את הידע הרצוי להם בתחומי התעניינויותיהם הייחודיים. בתוך המסגרת החברתית התומכת, דמויית המשפחה, הקיימת בבית הספר הדמוקרטי, הצרכים וההתעניינויות המיוחדים של הפרט זוכים להכרה, טיפוח ועידוד. התלמידים מונעים עצמית, באופן טבעי, מבפנים – על ידי צרכיהם והתענייניותיהם. אלו הן תכונות שכל ילד נולד איתן, ואלו הן התכונות אותן יש לשמר, ובהן להשתמש, כדי להפוך לחבר אחראי ומשפיע בחברה דמוקרטית מודרנית.

חזרה למעלה

אם מאפשרים לילדים לבחור בעצמם את פעילותם - יום יום, כל היום – האם לא יבחרו לא לעשות דבר, להשתעמם או להיות למטרד ?

כל אדם בוחר מידי פעם לא לעשות דבר ; אי-עשייה הוא חלק חשוב מאד בחיים הביולוגיים. מצב של אי-עשייה גמור קורה רק לעיתים נדירות ביותר, אם בכלל, גם כאשר, כלפי חוץ, נראה האורגניזם כאילו אינו עושה דבר.  בייחוד בגיל צעיר, התפתחויות פיסיות ומנטאליות רבות מתרחשות בזמנים של אי-עשייה, ואינן ניכרות לעיני המתבונן האקראי. בעת שאנו במצב של אי-עשייה תהליכי חשיבה מודעים ולא-מודעים עשויים להיות פעילים ביותר, ובדרך כלל זה המצב. אי-עשייה מאפשרת זמן יקר להתבוננות, שיקול הדעה וחשיבה יצירתית. ייתכן ואנו מחפשים פתרונות למצבים ובעיות. זו יכולה להיות הזדמנות להגיע למודעות עמוקה יותר לגבי חוויות העבר. זהו זמן לחלימה בהקיץ מצב אנושי שאינו זוכה להערכה או עידוד בבית הספר המסורתי, אך נחשב כבעל ערך רב ביותר בבית הספר הדמוקרטי. בנקודה זו חייבים אנו לציין, כי טבעם הסקרני, החקרני, הפעיל וההרפתקני של ילדים אינו מאפשר להם להיות במצב של אי-עשייה לזמן רב.

 

כל אדם מבטא תחושת שיעמום מפעם לפעם. כלומר, כל אדם, מלבד ילדים בגיל טרום-בית-ספר. שעמום אינו קיים בביטויי בני גיל הטרום בית ספר.

 

מהיכן צץ לו לאדם רעיון השעמום ? והאם שעמום זה הינו דבר שיש להמנע ממנו בכל מחיר ? האמירה : "משעמם לי !" נאמרת בדרך כלל כלפי המבוגר, והיא נושאת בקירבה "נוסעים סמויים" בדמות האמירות : "וזה לא טוב לי", או " אז מה אתה מתכוון לעשות בנידון?" ואולי המבוגר הוא שמורגל לפרש את הביטוי כך. אם הילד אכן מתכוון לבטא מחשבות כאלה, מהיכן למד הילד כי השעמום הינו מצב ענינים לא רצוי, וכי על המבוגרים מוטלת האחריות לפוגג מצב מתהווה שכזה? מהו המובן האמיתי של שעמום? אני עומד להפוך ללא-פעיל, לא לעשות דבר, ומצב שכזה איננו מקובל עלי ו/או לאחרים ? בתי הספר המסורתיים [הרגילים] אכן מעבירים מסר כזה בעוצמה ובאופן חד משמעי, והמורים מקבלים על עצמם את האחריות לדאוג לכך שהילדים יהיו עסוקים תמיד. אין פלא,לכן, שילדים רבים מסגלים לעצמם אותו, את השעמום, כבר בגיל מוקדם ביותר ומתחילים לבטא תחושות שיעמום זמן קצר לאחר שהחלו לבקר בבית הספר. בבית הספר הדמוקרטי ביטויים של תחושות שעמום מתקבלות כזמנים של אי-עשייה השווים בחשיבותם לזמני העשייה.

 

רוב בני האדם מתנהגים לעיתים באופן המפריע לאחרים – לפעמים במכוון ולפעמים שלא במתכוון. לא נוכל לעשות הרבה בקשר להפרעה הבלתי מכוונת – חוץ מליידע את אותו האדם לגבי תחושותינו, ולקוות שההתנהגות המפריעה תיפסק. אבל, כאשר ההתנהגות המפריעה היא במתכוון, אנו צריכים לעשות משהו בנידון. בבית הספר הדמוקרטי חוקי ההתנהגות המקובלים נידונים באסיפת בית-הספר השבועית, מנוסחים כחוקים בהצבעת התלמידים והצוות, נכתבים בספר החוקים והוועדה לזכויות הפרט אוכפת את ביצועם. כל אדם הסובל מהפרעה מכוונת של אחר (בין אם זה תלמיד אחר או חבר צוות) יכול להעזר בהליכים יעילים אלה כדי לוודא שהתנהגות מפריעה זו לא תישנה. בידי כל אחד ואחד מן האנשים בבית הספר הכח לעשות משהו בקשר להתנהגות מפריעה של האחר.

חזרה למעלה

או.קיי, אז אתם דומים קצת ל…

לאחר שהם שומעים הסבר קצר על הפילוסופיה של בית הספר שלנו, רבים האנשים המנסים לקשור אותנו עם משהו המוכר להם. ה- " אתם דומים קצת ל" הנפוצים ביותר רשומים להלן. ניסינו להיות הוגנים, אך חדים בהבחנות שלנו לגבי המייחד אותנו לעומת הפילוסופיות האחרות. ברם, לא נכנסנו לדקויות של כל שיטה ושיטה ואיננו מתארים השוואה המקיפה את כל ההיבטים האפשריים. אנו מקוים כי התיאורים בהמשך יסייעו להבהיר מהו מודל "סאדברי וואלי" , ומה אינו.

 

 

מונטסורי

יש צדדים שוים בין מודל סאדברי לגישת מונטסורי. בשניהם, ניתן לילדים יותר חופש להחליט מה יהיו תחומי ההתעניינות שלהם, ומה יהיה קצב הלימוד. בשתי הגישות, הנחת היסוד היא שילדים הינם סקרנים מטבעם ואינם צריכים כפייה כדי ללמוד. אך הילדים במונטסורי חופשיים לבחור רק מבין האפשרויות הניתנות להם על ידי המורה, ולא מתוך המגוון המלא של פעילויות שהחיים מציעים. מחנכים בשיטת מונטסורי מאמינים כי כל הילדים לומדים לפי תבניות וסדר פעולות מסויימים. הם מבססים את הפעילות בכיתה על הנחות המודל לגבי הדברים שהינם "מתאימים התפתחותית" לכל קבוצת גיל, ומונעים גישה לפעילויות מסויימות באם פעילויות קודמות להם בסדר הלימוד המתוכנן, לא הושלמו. מודל סאדברי וואלי לעומת זאת, איננו מניח שום הנחות מקדימות באשר לאופן הלימוד של הילד היחיד, בשום גיל.  אין ציפיה שהילד ילמד כפל לפני מספרים שליליים או כיצד לצייר עיגול לפני מלבן. התעיינות היא היא הקריטריון היחיד לכניסה לכל פעילות, והסיפוק הוא המדד היחיד להצלחה.

 

 וולדורף/שטיינר (אנטרופוסופי)

כמו בבתי ספר בשיטת וולדורף, מתייחסים בבתי ספר במודל סאדברי לילד בכללותו. איננו מעוניינים רק בהצלחה אקדמית, אלא באושר ובמלוא הפוטנציאל האנושי של כל אינדבידואל. כמו בבתי ספר בשיטת וולדורף, איננו דוחקים בילדים ללמוד לקרוא בגיל צעיר, כפי שעושים בבתי הספר הרגילים. בשתי השיטות מעריכים את המשחק, בייחוד משחק "עמוק" (כלומר משחק שהמשחק מעורב בו לעומק) , כהכרחי להתפתחות העצמיות המחשבתית, הפיסית , הריגשית והרוחנית של הילדים, אכן הוא ה"עבודה" האמיתית של ילדים.

שתי הגישות מכבדות את התבונה האנטואטיבית של הילדים ומתייחסות ברצינות לראיית עולמם ולהתעניינויותיהם. אבל, מודל סאדברי איננו מאמץ שום דרך אחת מסויימת כמסלול להתפתחות רוחנית או רגשית. במקום להקשיב לילדים כדי להיטיב להנחות אותם, אנו מקשיבים להם כדי שנוכל להיענות בצורה טובה יותר לצרכיהם הנקבעים עצמאית. שלא כבשיטת החינוך של וולדורף/שטיינר, לנו אין תכנית לימודים קבועה מראש. אנו מאמינים וסומכים על הילדים, שיעשו את הטעויות שלהם, ימצאו את דרכם להתגבר על קשייהם ולהגיע לפתרונות שלהם, עם עזרה, כשזו נחוצה, אך ללא ההנחה מראש שאנחנו יודעים מהי התוצאה הטובה ביותר. מחנכים בשיטת וולדורף/שטיינר שואפים לכוון ילדים, ואת החברה בכללותה, לכיוון מסויים, ומנסים ליצור סביבה התומכת ומעודדת היווצרותה של טרנספורמציה חברתית שכזו. בניגוד לכך, בתי ספר במודל סאדברי מנסים ליצור סביבה בה ילדים יכולים לזהות ולממש את הדברים העומדים על סדר היום שלהם עצמם. ילדים ומבוגרים יחד מעריכים את תרבות בית הספר, ומשנים אותה באמצעות האסיפה הבית-ספרית.

התהליך הדמוקרטי בבית ספר סאדברי עשוי להיות קולני ועימותי; הוא כולל שדולות הפועלות נמרצות לקדם את עניינן, בוחרים המפעילים שיקול דעת, נאשמים העומדים למשפט. המציאות בבית הספר היא "אמיתית" ולא בהכרח " נאורה" (אם כי לעולם תוך כבוד לזולת). מודל סאדברי וואלי שואף לתת לילדים גישה מלאה למורכבות החיים, ולאפשר לילדים מעורבות מתוך סקרנות, בטחון עצמי ואמונה ביכולתם להשתתף ואולי אף לשנות את החברה בהתאם להתעניינויותיהם, נסיונם, ידיעותיהם ויעדיהם.

 

בתי ספר מתקדמים / פתוחים (הניסויי)

בתי ספר במודל סאדברי, כמו גם הרפורמטורים של החינוך המתקדם, מאמינים כי גישת בתי הספר הרגילים איננה עובדת. שניהם מזהים את הבעיה כנעוצה בשיטת ההוראה והניהול הסמכותיים, ושואפים להקטין את הלחצים המופעלים על התלמידים כאשר הם מאולצים ללמוד נגד רצונם, ומוערכים על ידי בחינות "אובייקטיביות". אלא, שבית ספר סאדברי גם מתנגד לדעה לפיה ההיפך מסמכותיות הוא סלחנות

[ Permissiveness ] מורים רחומים הנותנים לילדים הזדמנות שניה ושלישית להשתפר, המנסים למנוע כל אכזבה, ועושים שמיניות באויר בכדי "להפוך את הלימוד לכיף", לגרום לילדים ללמוד מבלי שירגישו בכך. כאשר מתייחסים לילדים בסלחנות יתירה הם אינם לומדים מהי אחריות אישית למעשיהם. המבוגרים בבתי הספר המתקדמים עדיין שומרים לעצמם את הסמכות לתת או למנוע את אותה הזדמנות שניה, להתערב ביישוב סכסוכים, לקבוע את חוקי ההתנהגות במוסדותיהם. בבית הספר המתקדם לא יכולה להיות אשליה של חירות או תהליך קבלת החלטות דמוקרטי, אבל אם הילדים מקבלים החלטות גרועות, המבוגרים תמיד שומרים על זכותם להתערב ולפתור עבורם את הבעיות. בהקשר ללימודים, בתי הספר המתקדמים מנסים לעיתים קרובות להציע תוכניות לימודים התואמות את התעניינויותיהם של התלמידים. אבל התוצאה של נסיון זה הינה, כפי שטען דניאל גרינברג, דומה להורה המחכה שילדו יפתח את פיו לדבר, כדי שיוכל אז להלעיט אותו בתרופה חשובה.

ילדים המגלים עניין במשחק של בוקרים ואינדיאנים למשך כמה שעות, עשויים למצוא עצמם נידונים לפרוייקט בן ששה שבועות על האבוריג'ינים האוסטראלים, ללא התחשבות אם נשמרה מידת התעניינותם , אם לאו.

ילד המקבל תרופה באופן כזה עשוי ללמוד לעולם לא לפתוח את פיו בקרבת מבוגר עם כפית; תלמיד המקבל חינוך כזה עשוי ללמוד לא לגלות ענין בדברים, לפחות לא בין כתלי בית הספר. לימוד של דבר מה חדש עשוי לדרוש עבודה מאומצת, וילדים מסוגלים בהחלט לבצע עבודה מאומצת כאשר הם עובדים על משהו שמעניין אותם. כאשר יש לתלמיד התעניינות רצינית, אי אפשר לעצור אותו, והנסיון "לעשות מזה כיף" עשוי בהרבה מקרים להוות הפרעה בלתי נסבלת עבורו. כאשר יש לתלמיד התעניינות, אנו מאמינים כי יש לאפשר לו ללכת בעקבותיה רק עד כמה שהוא מרגיש צורך בכך. הוא עשוי לשוב לרעיון אחד חשוב, בהמשך, להעמיק את התעניינותו, אבל אם ננסה לכפות עליו, אם במישרין או באמצעות מניפולציה כלשהי, להעמיק את התעניינותו, רק נגרום לו להקטנת הסקרנות והמעטת תחושת ההגדרה העצמית. חלק מבתי הספר המתקדמים מציעים מגוון רחב של קורסים, אך אינם מחייבים נוכחות. לבתי ספר במודל סאדברי אין היצעים סטנדרטיים, משום שהלמידה כיצד ללכת בעקבות התעניינותך עשוייה להיות מאתגרת, מכאיבה לעיתים, ולפעמים משעממת. אנו סבורים ששעמום הינו הזדמנות חשובה לגלות דברים על עצמך. הרבה פעמים יותר קל פשוט לשבת בכיתות, להתבדר (אולי לא בצורה מוצלחת כמו שהטלוויזיה מבדרת, אך עדיין מהנה יותר מלא לעשות כלום) ולהמנע מלחץ הורים, מאשר לעצב את לוח הזמנים של חייך, להיאבק עם השאלות הפנימיות, ללמוד כיצד לחפש להן תשובות, ולהיות אדון לגורלך.

 

בית ספר בבית  [ Homeschooling  ]

ישנה אסכולה מסויימת בתוך מחנה ה"בית ספר בבית " המכונה לעיתים קרובות "אל חינוך " [ Unschooling ], והיא דומה מכמה בחינות למודל סאדברי וואלי. נציגה הידוע ביותר של גישה זו היה ג'ון הולט, וכתביו היו לנו לעזר רב להסביר בדיוק כיצד מתרחשת למידה ללא הוראה, ומדוע עשוי ילד לבחור ללמוד דוקא מתמטיקה או כל נושא "איום" לכאורה, אחר. הדוגלים בגישה זו מאמינים, כמונו, כי ילדים נולדים עם סקרנות לגבי העולם, ועם שאיפה להצליח בחיים, ושילדים לומדים בצורה הטובה ביותר דרך התנסות ונסיון, ולא דרך כך שאומרים להם מה ואיך לחשוב. במילותיו של ג'ון הולט : "למידה אמיתית היא תהליך של גילוי, ואם נרצה שהיא תתרחש, עלינו ליצור את התנאים  שבהם קורות תגליותוהם כוללים זמן [פנאי] , חופש, והעדר לחץ". אבל אנשי ה"אל-חינוך" רואים ברובם את הסביבה המשפחתית כמקום האידיאלי להתפתחות הילד, בעוד מודל בית ספר סאדברי סובר כי, כדברי פתגם אפריקאי, "דרוש כפר שלם כדי לגדל ילד אחד". לילדים והורים יש מערכות יחסים מורכבות הכוללות תלות הדדית, ועל כן, קשה לילדים לגלות את העצמאות האמיתית בתוך המשפחה. בסביבה של בית ספר מסוג סאדברי, הילדים עומדים בפני אחריות אישית ישירה למעשיהם, ללא המטען הריגשי הנלווה לעיתים לנטילת אחריות במסגרת הפנים משפחתית. בנוסף, יש יותר הזדמנויות לילדים לפתח כישורים חברתיים חשובים בבית ספר דמוקרטי למשל : פיתוח סובלנות למגוון דעות, פיתוח היכולת להתבטא פומבית כנגד התנהגות לא ראויה ותכנון וביצוע פרוייקטים קבוצתיים. ברוב המשפחות המנהיגות "בית ספר בבית", ההורה רואה עצמו כאחראי העליון להשכלתו של ילדו, בעוד שבבתי ספר מסוג סאדברי, האחריות הזאת נחה במלואה על כתפי הילד.

 

מועצת התלמידים בבית הספר הרגיל

הדמיון היחיד בין האסיפה הבית-ספרית בבית ספר סאדברי, למועצת נציגי התלמידים הוא בכך ששניהם מורכבים מתלמידים. אך האסיפה הבית-ספרית היא דמוקרטיה השתתפותית, שבה לכל תלמיד בבית הספר, וכל חבר צוות יש זכות הצבעה בכל החלטה שמתקבלת. מועצות התלמידים הינן ייצוגיות – התלמידים נבחרים לייצג את הגוף העיקרי של התלמידים. מעבר לכך, הנהגות תלמידים כמעט תמיד אינן מקבלות סמכות משמעותית בנושאים מהותיים. התפקידים הייצוגיים משמשים בעיקר כסמלי מעמד, פופולאריות, ו- " פוטנציאל מנהיגותי", כאשר הבחירה הסופית נמצאת לעיתים בידי הביורוקראטיה של בית הספר. בבתי ספר מסוג סאדברי, האסיפה הבית-ספרית מחליטה מי יהיה בצוות בכל שנה, כיצד ישתמשו בהכנסות בית הספר, מה יהיו החוקים של בית הספר, ואילו עונשים יושתו על אלה שימצא כי עברו על חוקים אלה, כולל החלטות על השעייה ואף סילוק עברייני חוק מבית הספר. חברי הצוות עומדים כשווים בין שווים, טוענים בלהט את טיעוניהם. אבל הם גם כפופים באופן שווה לחוקי בית הספר. בזכות היותם רוב חופשי, התלמידים חווים שליטה אמיתית על חייהם בבית הספר, וגם השלכות אמיתיות באם אינם מצליחים לעמוד באחריות ששליטה כזו מחייבת. שלטון כזה מביא לזהות קהילתית והעצמה אישית של היחיד ששום מועצת תלמידים סמלית איננה יכולה אפילו לחלום עליהם.

חזרה למעלה

שינוי אחרון: 28/08/04.